לאחרונה שמעתי ריאיון עם חבר הכנסת אביגדור ליברמן, שבו טען כי הגיע הזמן לבטל את המניינים בנוסחים השונים ולעבור לנוסח תפילה אחיד או משולב. קול זה אינו חריג בנוף הציבורי, שמעתי אותו בעבר גם מידידים קרובים וגם מתלמידי חכמים שונים. הנימוק המשותף לכולם הוא שכיום רובו של עם ישראל מתגורר בארץ ישראל ולא בגלויות השונות ולכן, כך נטען, אין עוד מקום לנוסחים נפרדים, אלא יש ליצור נוסח אחיד או משולב שיהיה ״ארץ־ישראלי״, ושעם הזמן יהפוך לנוסח הרשמי שבו ישתמשו כל הקהילות.
עוד לפני שאביע את עמדתי בעניין, חשוב לי להבהיר שאין בדבריי כל התנגדות לקבוצות המעוניינות להקים לעצמן מניין בנוסח משולב. הבעיה העיקרית שלי היא עם העמדה הטוענת שיש לאמץ נוסח כזה באופן גורף בכל הקהילות בארץ ישראל.
האמת חייבת להיאמר: לאור השינויים האדירים שחלו בדור האחרון בשדה החינוכי של עולם הישיבות, העמדה הזאת מפתיעה אותי מאוד. חז״ל במסכת עבודה זרה (יט, א) אמרו שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. יתר על כן, הם אף התירו לאדם לצאת לחו״ל כדי ללמוד תורה במקום שליבו חפץ, משום שאין אדם לומד באותה מידה מכל אחד, ולעיתים לתלמיד קל יותר להתחבר לסגנון לימוד מסוים. לכן עליו לחפש את המקום שבו יוכל ללמוד תורה באופן המיטבי ביותר בשבילו.
על אף דברי חז״ל אלו, במשך שנים רבות לימוד התורה בעולם הישיבות, הן החרדי והן הדתי־לאומי, היה יחסית אחיד ולא התאפיין בגיוון משמעותי בדרכי הלימוד. היו אומנם הבדלי השקפה כאלה ואחרים, אך סגנון הלימוד עצמו היה די דומה בין הישיבות.
אולי יעניין אתכם
אולם בעשרות השנים האחרונות חל שינוי דרמטי: החלו לצמוח בישיבות סגנונות לימוד שונים מהדרך המסורתית, ואפילו דף הגמרא המסורתי קיבל צורות חדשות, כגון גמרא סדורה, שטיינזלץ ועוד. תופעה זו נולדה מתוך ההבנה שסגנון הלימוד האחיד, שאינו מתאים לכל אחד, גרם לרבים להיפלט מעולמה של תורה. הגיוון נועד אפוא לפתוח נתיבים רבים, שבהם כל תלמיד יוכל למצוא את דרכו בעולם התלמוד.
לאור שינויים אלו בעולם התורה, עולם המבוסס בעיקרו על השכל, איני מבין מדוע דווקא בעולם התפילה, שהוא אינטימי ואינדיבידואלי הרבה יותר, נשמעים גם כיום קולות הקוראים לאחידות שכזאת. אם בעולם הלימוד כיום דברי חז״ל ש״אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ״ פשוטים וברורים לכל אחד, קל וחומר שבעולם התפילה תהיה משמעות עצומה לדרך שבה כל אדם עובד את ה׳ בתפילתו, בשמחה ובטוב לבב.
ידועים דברי האריז״ל בשער הכוונות, שלפיהם יש שנים עשר חלונות ברקיע כנגד שנים עשר השבטים, וכל שבט עולה תפילתו דרך השער המיוחד לו. לכל שבט שער בפני עצמו, משום שתפילותיהם שונות זו מזו, ושורש נשמותיהם שונה. משום כך זקוק כל שבט לתפילה הייחודית לו. על כן מסיים שם האריז״ל שראוי לכל אחד להחזיק בסדר תפילתו כמנהג אבותיו. לפי דבריו, הגיוון בין הנוסחים היה קיים מאז ומתמיד, כדי ליצור נתיבים שונים לנשמות שונות, כך שכל אדם יוכל למצוא את החלון שדרכו הוא מתחבר.
מקורות רבים מדגישים את הצורך ביישוב הדעת ובשמחה בזמן התפילה, ומתוך כך נולדו בקהילות ישראל מנגינות ומנהגים שונים שמטרתם ליצור את השלווה הפנימית שתאפשר למתפללים להתחבר לתפילה באופן מלא.
הגיוון העצום בין הקהילות והנוסחים לא רק שאינו מפריד אלא אף מחבר מתפללים רבים יותר לאביהם שבשמיים. אחדות אינה אחידות. תפילה בנוסחים שונים, ואף בבתי כנסת שונים, אינה בהכרח יוצרת פילוג. ישנם מקומות שבהם קיימים כמה קהילות ובתי כנסת שמתפללים בנוסחים שונים, והם עדיין חיים באהבה ובאחווה, ולעומתם קהילה אחת שבה שוררים מחלוקת וריב.
אחדות מעולם לא נולדה מכפיית מנהגים אחידים. היא תוצר של כבוד הדדי, שיודע לראות את העושר והיופי הקיים אצל כל עדה. ניסיונות לכפות נוסח אחיד נעשו בעבר, למשל ניסיונו של הרב גורן זצ״ל בצה״ל, אך הם לא צלחו, שכן הציבור לא קיבל זאת והמשיך להתפלל בנוסח שעליו גדל בביתו. ו״אם ישראל אינם נביאים – בני נביאים הם״.
גם בקהילות מעורבות של ספרדים ואשכנזים, אני סבור שהדרך הנכונה אינה נוסח אחיד או משולב, שעלול ליצור הרגשה של תפילה פשרנית שאיש אינו מתחבר אליה לגמרי, אלא דווקא תפילה שלמה בנוסח מסוים – ברוטציה. כך ייווצר מצב שבו כולם יחוו תפילות שונות, שחרית, מנחה וערבית, בנוסחים ובמנגינות שונים ומגוונים. שילוב יוצר לעיתים צליל מלאכותי, שמאבד את הייחוד שיש לכל נוסח. כשם שלא ניתן לשלב יצירות מוזיקליות גדולות בלי לפגוע ביופיין, כך גם קשה לשלב באמת תפילות בנוסחים ובלחנים שונים בלי לאבד את הברק המיוחד של כל אחד מהם.
הנוסחים הקיימים אצלנו עברו עיבוד של מאות שנים, כך שמה שלא הצליח לגעת במתפללים נעלם מהנוסח ומה שנותר הוא מה שהצליח לשבות את לבבות המתפללים עד שהפך לנוסטלגיה של ניגוני בית אבא שאפשר להתרפק עליה באהבה. קיבוץ הגלויות בארץ ישראל אינו צריך לבטל את העושר הזה. אדרבה, הוא אף מעצים את הגיוון ומאפשר לנו כיום ליהנות מכל העולמות כאן בארץ ישראל, לטעום ולחוות במלואם את התפילות והניגונים המרגשים של כל עדה, ובד בבד למצוא את שער השמיים הייחודי לנו.
הכותב הוא חבר הנהלת ארגון רבני צהר
