חוק הגיוס אינו עוד מאבק על "מי יתגייס". חוק הגיוס הוא רגע שבו הציונות הדתית נאלצת להביט בעצמה בלי פילטרים, ולהבין שהוויכוח האמיתי אינו בינה ובין החרדים, אלא בתוכה פנימה. זהו ויכוח על תורה, על הנהגה, על אחריות, ובעיקר על כוח, בעידן של מלחמות קיומיות על עתידנו.
מי שמציג את הסוגיה כעימות פשוט בין המדינה לחרדים מחמיץ את העיקר. השבר העמוק מתרחש בינינו פנימה, קוראי העיתון הזה. דתיים לאומיים מסוג כזה ואחר, לעיתים מאותו בית גידול. אנשים שנשאו יחד בעול הביטחוני, שילמו מחירים דומים של שכול, פציעה ושנות מילואים, אך מחזיקים תפיסות שונות מאוד בשאלה מהי הנהגה תורנית ומהי אחריות ציבורית כשמדינה נאבקת על חייה.
מבחוץ זה נראה לכאורה פשוט. עומס ביטחוני חסר תקדים, ציבור שמשרת ונשחק, ולצידו ציבור חרדי שממשיך לדרוש פטור רחב בשם לימוד התורה. אבל בתוך הציבור הדתי־לאומי מתנהל ויכוח עמוק בהרבה על עולם התורה, כאשר המציאות אינה תיאורטית אלא קיומית, ועל השאלה האם יש גבול שבו הכלה של ציבור שנוהג וחושב אחרת הופכת לכיסוי מוסרי של פער שאי אפשר עוד לשאת.
זהו ויכוח בין שני עולמות קרובים אך שונים. מצד אחד הציבור החרד"לי, המזוהה עם ישיבות הקו, הרואה בציבור החרדי חלק בלתי נפרד מעולם התורה גם כאשר הנהגתו שוגה. בעיניו, המאבק בציבור החרדי נושא בחובו סכנה לשבר רוחני והיסטורי, ניתוק מחברה שהאידאולוגיה שלה אומנם שונה, אך באה מאותו בית מדרש. מן הצד השני ציבור דתי־לאומי ליברלי יותר, שמתקשה לראות בהנהגה החרדית הנהגה תורנית רלוונטית למציאות של מלחמות קיומיות. לא מתוך זלזול בלימוד, אלא מתוך חוויה מתמשכת של ניתוק מהאחריות המשותפת.
אולי יעניין אתכם
והדבר החשוב הוא שאין כאן מחלוקת על עצם הבעיה. כמעט אין ויכוח בציונות הדתית על כך שעמדת ההנהגה החרדית בנוגע לגיוס היא עמדה בעייתית מבחינה מוסרית וציבורית, ולדעת רבים גם מבחינה הלכתית. המחלוקת אינה על הצורך בשינוי אלא על גבולות ההכלה, על הטקטיקה, על המחיר ועל השאלה מי אמור לשלם אותו.
במובן הזה, הוויכוח הנוכחי מזכיר באופן מפתיע את אחד הקרעים הגדולים בתולדות הציונות הדתית: המאבק על גוש קטיף. אז דרש, בהכללה, המחנה החרד"לי נוקשות, עמידה עקרונית וחוסר פשרות, בעוד המחנה הדתי־לאומי הליברלי ביקש הכלה, זהירות והימנעות מקרע בעם. היום התפקידים התהפכו. אותם קולות שמבקשים היום הכלה וסבלנות מול החרדים הם הקולות שדרשו אז הכרעה חדה, ואותם קולות שמרגישים היום שהגענו לקצה הם אלה שהזהירו אז מפני המחיר האנושי והלאומי. ההיפוך הזה אינו מקרי. הוא חושף ויכוח עמוק על העולם התורני והדתי בעידן שלנו, על היחס שלנו לחברה החרדית והחילונית כנגזרת מההשקפה על העולם הזה ועל האופן שבו אנו מתמודדים עם כוח ואחריות.
אלא שכאן מתווסף רובד נוסף, שרבים מעדיפים לא לומר בקול: ההנהגה הפוליטית הנוכחית של הציונות הדתית היא בפועל הנהגה חרדית־לאומית. אין פירוש הדבר שכל חברי הכנסת הם חרד"לים, אך השרים המובילים, סביבתם הקרובה והשפה שבה מתקבלות ההחלטות מחוברים עמוקות לעולם הזה. זוהי הנהגה שנמצאת בעמדת כוח, ומתקשה לוותר עליו.
וההנהגה הזאת מפעילה על הציבור הדתי־לאומי מנגנון הפחדה מוכר: אם לא ניכנע לחרדים הקואליציה תיפול, אם נעמוד על עקרונות נאבד את השלטון, ואם נדרוש שינוי אמיתי נמסור את המדינה לאחרים. וההפחדות האלה עובדות על חלקנו, כי איך אפשר, למשל, למסמס הצלחות מדהימות כל כך שנעשו בחסות המלחמה ביהודה ושומרון? וכי מישהו מאיתנו איננו רוצה לעשות היסטוריה? כך הופכת ההצבעה על חוק הגיוס לא רק להצבעה על חוק גיוס החרדים, אלא להצבעה על עתידה של הציונות הדתית בזירה הציבורית, ועל השאלה מי קובע את גבולותיה ומי מוסמך לדבר בשמה.
(בסוגריים בלבד ראוי לומר שגם במפלגת הליכוד יש שבר מול החרדים, אך מסוג אחר. הסיבה שזהו שבר אחר היא ששם הדתיות מזוהה לא פעם כברירת מחדל עם החרדיות. הכיפה הייצוגית היא שחורה, והרב המוזמן הוא חרדי. זו אינה רק פוליטיקה אלא תרבות, והיא מחלחלת גם אל אופן קבלת ההחלטות סביב הגיוס. זהו דיון שחשוב להעמיק בו, אך הוא שייך למאמר אחר).
וכאן אנו חוזרים לעניין עצמו, משום שהוויכוח על חוק הגיוס אינו מתמצה בשאלת החרדים אלא בשאלה עמוקה בהרבה: מי מגדיר כיום את גבולותיה של הציונות הדתית, ומי מוסמך לדבר בשמה. כאשר ההנהגה הפוליטית החרדית־לאומית של הציבור הדתי־לאומי מציגה את חוק הגיוס כעניין קואליציוני בלבד, וכאשר כל ניסיון לערער עליו מתויג כסכנה לשלטון, אין זו עוד הכרעה טקטית. זהו מאבק על כוח, על זהות, ועל השאלה האם הציונות הדתית היא תנועה רבת קולות ומתחים פנימיים, או שמא היא מצטמצמת לכדי הנהגה אחת שמדברת בשם כולם ודורשת משמעת מלאה, תוך התעלמות מחלק עצום מהקולות שבחרו בה ומאלה הקרויים ציונות דתית וכבר שנים אינם חלק מהמחנה הזה שבידל עצמו.
במובן הזה, חוק גיוס המבוסס על דחיות, יעדים עמומים ואכיפה מדומה אינו פשרה. הוא זרז. הוא מאיץ תהליך שבו ציבור שנושא בעול מתבקש שוב לשלם את המחיר בשם האחריות, בעוד שההכרעה האמיתית נדחית לעתיד לא מוגדר.
אבל העניין האמיתי עמוק יותר מן החוק עצמו. חוק הגיוס הוא רגע שבו נבחנת יכולתה של הציונות הדתית לומר אמת על עצמה. לא אמת על החרדים, אלא אמת על גבולות הכוח שלה, על יחסי הנהגה וציבור, ועל השאלה האם היא עדיין תנועה רחבה ורבת קולות, או שמא היא בדרך להפוך למפלגה חרדית־לאומית שמוותרת על חצי מזהותה.
מי שחושב שאפשר לצמצם את הסיפור להצבעה שתגייס כמה מאות או כמה אלפי חרדים במקום עשרות אלפים, יגלה במהרה שזהו סיפור אחר לגמרי. לא מדובר כאן בכלל בחרדים. מדובר בדמותה של הציונות הדתית.
