סוגיית גיוס בני הישיבות בעבורי אינה נושא פוליטי תאורטי, אלא פצע פתוח הבוער בעצמותיי. בשנת 1999, לאחר חמש שנים של לימוד מעמיק בישיבה חרדית, קיבלתי החלטה ששינתה את חיי: קמתי מספסל הלימודים והתגייסתי לשירות קרבי מלא ומשמעותי של שלוש שנים. המניע היה פשוט ונוקב – לא יכולתי לשאת עוד את החרפה. לא יכולתי להשלים עם המציאות שבה אינני לוקח חלק במשימה הקדושה של הגנה על הארץ ונשיאה משותפת בנטל הקיום שלנו כאן.
אומר זאת בצורה הברורה ביותר: העובדה שחלקים כה נרחבים מהציבור החרדי אינם מתגייסים היא חרפה מוסרית שאין לה אח ורע. המצב הקיים מקומם, נורא ומשווע לצדק. ואולם כמחוקקים וכאנשי מעשה, עלינו להבדיל בין השאלה העקרונית־מוסרית לבין השאלה האופרטיבית: האם החוק המוצע מקדם אותנו אל היעד, או שהוא רק "צודק" על הנייר וחסר תועלת במציאות?
הניסיון ההיסטורי והניסיון הצבאי מלמדים שאין שום סיכוי לגייס אדם, ובוודאי לא ציבור שלם, לשירות קרבי ומשמעותי באמצעות כפייה בלבד. לוחמים ביחידות השדה הם אנשים שבחרו בכך אקטיבית; הם מונעים מכוח תודעת שליחות ולא מכוחו של צו מעצר. חוק שינסה לגייס את כל החרדים בכוח הזרוע לא יביא לצה"ל לוחמים, אלא יצית מלחמת דת פנימית שתקרע את העם ולא תניב ולו חייל אחד נוסף.
אולי יעניין אתכם
כמי שצמח בעולם הזה, אני מצפה מהנהגת הציבור החרדי "לעשות תשובה" ולהוביל את צעיריה בהמוניהם לבקו"ם. ברם, המציאות המרה היא שהשינוי הזה טרם קרה. לכן עלינו לשאול: מהו הצעד שיכול יקדם אותנו בלי להוביל להתנגשות חזיתית שתחריב את הכול?
במבחן המציאות הזה, החוק המוצע הוא חוק מצוין. לראשונה הוא מגדיר מכסות גיוס שזוכות לתמיכה – גם אם בשתיקה – של חלקים נרחבים וקיצוניים בהנהגה החרדית. המשמעות היא דרמטית: כאשר אלפי חרדים יתגייסו מדי שנה בגיבוי רבני, חסיד גור יוכל להיכנס לבית הכנסת שלו כשהוא לובש מדים בלי להיחשב לפורש מהציבור. מי שמכיר את עומק הבידול החרדי מבין שמדובר ברעידת אדמה חיובית ובתחילתו של תהליך לגיטימציה שאין לו תחליף.
לבסוף, עלינו להביט למציאות הפוליטית בעיניים. במידה והחוק לא יעבור, האלטרנטיבה אינה "גיוס לכולם", אלא קריסת הממשלה וחיבור מיידי של המפלגות החרדיות לגוש השמאל. השמאל, בלהיטותו לשלטון, יעניק לחרדים פטור גורף ומוחלט "על מלא", ונוסף לכך נקבל ממשלת שמאל־ערבים שתחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים.
אני בוחר באחריות. אני בוחר בצעד מעשי שיביא חרדים לצבא בדרך של בנייה ולא בדרך של חורבן. זוהי הדרך היחידה להבטיח את עתיד צה"ל ואת לכידות החברה הישראלית.
הכותב הוא בעלים של חברת 'הרי זהב'
