בכל פרק בתולדות מדינת ישראל, הציונות הדתית עמדה בחזית העשייה הלאומית. דור אחרי דור של תלמידי חכמים, מפקדים, אנשי חינוך והתיישבות חיברו בין מחויבות לתורה לבין מחויבות לעם ולארץ. הם היו בשדות, בבסיסי האימונים, בבתי הספר, ביישובי הספר ובבתי המדרש. לא כדי להוכיח דבר לאיש, אלא מתוך תחושת שליחות טבעית: להיות חלק מבניין האומה ולהוסיף בו קומה. הצניעות, האחריות והשקט שבו נישאה התרומה הזאת הם חלק מהיסודות שעליהם נבנה האתוס הישראלי.
הציונות הדתית מחזיקה כבר עשרות שנים את שני העולמות יחד: אהבת התורה ואהבת צה"ל, מחויבות לערכי הנצח של העם היהודי לצד מחויבות למדינה. דורות של בני ובנות הציונות הדתית הוכיחו במעשיהם כי אין סתירה בין צבא לתורה, השילוב הזה כל כך יפה ביחד. יד אוחזת יד. אחד מחזק את האחר. התורה הביאה אותנו לפה, והצבא משאיר אותנו פה.
אבל שבעים פנים לתורה. עם ישראל איננו מקשה אחת, אלא פסיפס של שליחויות, זהויות, מסורות ואורחות חיים. מאז ומתמיד התקיימו בו זרמים שונים, ודווקא הריבוי הזה הוא מקור הכוח שלנו כעם. יש יותר מדרך אחת לחיות אמונה, יותר מתבנית אחת להשתלבות במאמץ הלאומי. כל חלק בעם מביא עימו תרומת אמת, וכולם יחד מרכיבים את התמונה השלמה. מתוך ההבנה הזאת, החוק איננו מבקש למחוק זהות או לכפות אחידות, אלא לגבש אחריות משותפת. לא בכפייה, לא במאבק, לא בהפיכת מגזרים ליריבים, אלא ביצירת שפה משותפת, שמכירה במורכבות, שמכילה הבדלים ושמתבססת על כבוד הדדי.
אולי יעניין אתכם
ברוח זו נבחן גם חוק הגיוס: כהמשך למסורת של אחריות לאומית, ולא כקרב בין מחנות. חוק הגיוס שאנו מקדמים בימים אלו בוועדת החוץ והביטחון בראשותי הוא הרבה יותר מסעיפים ותקנות – זו אמירה לאומית: על צה"ל לא מוותרים, על עולם התורה לא מוותרים, ועל האחריות המשותפת שלנו כחברה בוודאי לא מוותרים.
יש לצערי מי שמבקשים להפוך את חוק הגיוס לזירת התנגחות פוליטית. אותם גורמים שמשתוללים בימים אלו בוועדה, מתלהמים ומטיחים ביקורת הם בדיוק אלו שקידמו בעבר חוק רך בהרבה, שעליו החלנו דין רציפות. החוק שהנחתי מתבסס על החוק שהאופוזיציה עצמה העבירה בקריאה ראשונה.
ואז מגיעה הטענה הקבועה: "אבל היה שבעה באוקטובר". זה נכון – ולכן החוק עבר התאמות למציאות הביטחונית ולצרכים הברורים של צה"ל. יעדי הגיוס הוגדלו פי ארבעה, והוספנו מנגנונים מחייבים: סנקציות אישיות, מוסדיות וכלכליות.
שנים אנחנו מסתובבים סביב אותה סוגיה. כל ההסדרים שנחקקו לאורך השנים נפסלו בבג"ץ. על הנייר קיימת חובת גיוס כללית, שבפועל לא נאכפת. המציאות הוכיחה שגם אחרי שצה"ל שלח יותר מ־70 אלף צווי גיוס לחרדים, רק מעטים התייצבו. המשמעות ברורה: בלי שינוי תפיסתי, בלי בניית אמון ובלי הבנה הדדית שום מנגנון לא יעבוד. האחריות שלנו היא לא רק לכתוב חוק, אלא גם לעצב תהליך שיכול להחזיק מעמד לאורך זמן. באבולוציה ולא ברבולוציה.
מול המציאות הקיימת יש שתי אפשרויות. הראשונה, להמשיך למכור לציבור אשליות על "שוויון מלא עכשיו", אפשרות שכולם יודעים היטב שלא תתרחש מחר בבוקר, ושהמשמעות שלה היא קרע אמיתי בין חלקי העם. האפשרות השנייה, להנציח את המצב הקיים, לתת עוד פטורים, עוד דחיות, עוד מנגנונים יצירתיים כדי לא להזיז כלום באמת.
אני בחרתי באפשרות השלישית: הדרך היחידה שתביא לתוצאות היא הסדרה חוקית ברורה, הנשענת על הידברות ובניית אמון. חוק שיחליף סיסמאות במנגנונים, צעקות במספרים, כותרות בעבודה פרלמנטרית עמוקה. חוק שלא יבטיח מה שלא ניתן לקיים, אבל שיחייב את כולנו, גם את הצבא, גם את הדרג הפוליטי וגם את הנהגת הציבור החרדי.
חוק הגיוס שאני מוביל יד ביד עם ראש הממשלה נתניהו וחברי הקואליציה הוא תחילתו של מסע שמכבד את החייל ואת בן הישיבה, את המילואימניק ואת האברך, ואת המדינה שמבקשת להכיל את שניהם. הוא מבקש לעצב חוזה חדש שנועד לחזק את צה"ל ולשמור על עולם התורה, לא מתוך כפייה אלא מתוך אמון.
אני מתחייב להמשיך לדייק, לשפר, להקשיב, לנהוג באחריות ובענווה, כדי להביא לפתרון נכון, מאוזן וישים שיחזק את החברה הישראלית כולה.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם מפלגת הליכוד ויושב ראש ועדת החוץ והביטחון
