"זמן שמחתנו" האחרון קיבל משנה תוקף עם עלייתם של אחינו מבור השבי. אך כשענני השמחה הגדולה התפזרו, הבינו רבים ששעון החול התהפך והחלה הספירה לאחור לקראת החטיפה הבאה, חלילה. האם נדע להתמודד?
ממשלות המערך התמודדו היטב עם פיגועי המיקוח הרבים בשנות השבעים: חטיפת שמואל רוזנווסר, סבנה, מינכן, מעלות, מלון סאבוי ואנטבה. לגולדה מאיר, יצחק רבין, יגאל אלון ושמעון פרס היה ברור שאין להיכנע לטרור. כיצד השיגו הממשלות תמיכה גורפת לחילוץ בני הערובה במעלות או במלון סאבוי, כשהתמורה שנדרשה בשני המקרים הייתה 20 מחבלים בלבד – תמורה פעוטה ביחס למחירים העדכניים?
עולם המושגים הברור והישר, ועוז רוחם של המנהיגים לשאת במחיר אישי ופוליטי בעקבות כישלון מבצעי, לימדו את האויב פעם אחר פעם שישראל לא תיכנע. לאלה הצטרפה האחריות הלאומית של אמצעי התקשורת דאז ושל העם כולו, שנתנו גיבוי לממשלה ומנעו מהטרוריסטים לתקוע טריז בין הממשלה לציבור, שמשמעותו קואליציה בלתי אפשרית של ארגוני הטרור והרחוב הישראלי נגד הממשלה.
בשנת 1978 נפל דבר, כאשר ראש הממשלה בגין שחרר את החייל אברהם עמרם ז"ל תמורת 76 מחבלים. התגובות הפוליטיות היו קשות ונחרצות. רבין אמר כי "מדובר בעסקה החמורה בתולדות המדינה", ויגאל אלון אמר "אין לשון של תדהמה ואפילו לא לשון גנאי פרלמנטרית שתהלום את חומרת ההחלטה הפזיזה בדבר שחרורם הסיטונאי של רבי המחבלים". אל חרפת עסקת שליט לא הגענו בפעם אחת. מאז עסקת אברהם עמרם פגעה ישראל בכושר המיקוח שלה, בשל ההיזון החוזר שבין חולשת המנהיגים וחולשת הציבור.
אולי יעניין אתכם
בכניעתה לטרור שידרה ממשלת בגין מסר ברור לארגוני הטרור, ולהבדיל – לעם בישראל: "אנחנו נרד על הברכיים אם תלחצו מספיק חזק". וכך הורים לשבויים ובהמשך ארגונים אזרחיים הרימו את הכפפה וגם את רף המחאה ברחובות, באופן שקמפיין "הילד של כולנו" החוויר לעומת קמפיין החטופים דהשתא, שינק את כוחו ואופי פעילותו מארגוני המחאה והמרד שהכשירו בעבורו כל נבלה.
מתנגדי העסקה נשארו בבית
בימים אלו מוביל חבר הכנסת אוהד טל הצעת חוק פדיון שבויים. זהו עיתוי מושלם לעגן את מסקנות ועדת שמגר (2012) בחוק קשיח, כשאין חטופים ישראלים חיים בידי האויב, ואפשר לדון בנושא ללא האדוות הרגשיות והתנגדות משפחות החטופים.
יש בכוחו של חוק פדיון שבויים לשגר מסר משולש – לארגוני הטרור, ולהבדיל בין הטמא לטהור גם לציבור בישראל ולנבחריו: תהיה גמישות מועטה בלבד, בתוך גבולות ברורים שייקבעו לאופן ניהול המשא ומתן ולתמורה שישראל תשלם. ברם נראה כי גם אם החוק יעבור את כל הליך החקיקה, אין די בזה כדי להגיע לעמידה איתנה מול ארגוני הטרור במקרה של חטיפה נוספת חלילה.
חצי מאה מפרידה בינינו ובין עמידתם האמיצה של הממשלות והעם מול ארגוני הטרור בשנות השבעים. בתקופה זו השתנתה הפרהסיה בישראל ללא היכר, וכוחה של התקשורת בכליה השונים גדל באופן אקספוננציאלי. ערכים פרוגרסיביים נכנסו לשיח הישראלי, ומשם אל שבירת הזהות הלאומית הדרך הייתה קצרה. בהיעדר זהות לאומית ומשפחתית, הפכו הפרט ומיצוי זכויותיו לדת החדשה.
עסקת שליט, כביטוי העליון לקידוש הפרט, הייתה תוצאה של לחץ עקבי של אנשי התקשורת על מקבלי ההחלטות, כעדותו של רונן צור. אך ייתכן שהקמפיין לא היה מצליח לולא שהפך את הרוב לדומם. הרוב בישראל חפץ בחיים, ורוצה בשחרור חטופים מתוך עוצמה ונחישות. אך המניפולציות הרגשיות והנדסת התודעה של הקמפיין יצרו בלבול מושגים וספירלת שתיקה, שגרמו למתנגדי העסקה להישאר בבתיהם, בשל הטשטוש הערכי או בשל הפחד ללכת נגד הזרם.
לעומת אלו שנשארו בבית, השמאל תמיד יצא לרחוב להפגנות, עצרות, שיירות וצעדות למען החטופים. עובדה זו קיבלה תימוכין בתוכנית 'עובדה' של אילנה דיין ב־2006, שאמרה לאחר חטיפתו ורציחתו של אליהו אשרי הי"ד באיתמר: "גלעד הוא הילד של כולנו. אליהו לא הילד של כולנו. זה נורא לא יפה, אבל זה ככה". בנוסף לכך, בתקופת קמפיין שליט היה פער עצום בין עוצמת המחאה בעת כהונת אולמרט לזו שבתקופת נתניהו. כלומר, קמפיין חטופים בזמן ממשלת ימין נועד גם להפלתה.
החלוקה המסורתית בין שמאל לימין הומרה בחלוקה שבין לאומיים לגלובליסטים־פרוגרסיבים. בעוד הלאומיות – ובמיוחד זו הישראלית – מציבה זהות ברורה, הפרוגרסיביות שואפת למחיקת הזהויות ומותירה את העולם עם פרטים בלבד. ובהיעדר אמת ושקר, יש בעולם רק חזקים וחלשים. והחזקים, כלומר אנחנו, תמיד רעים.
דרושה עבודת תודעה
אם כן, לאחר שקלול הצדדים הפוליטיים והתרבותיים, וההנחה שקמפיין יגיע רק משמאל, זו תחזית האפשרויות למקרה חטיפה, חלילה:
בממשלת שמאל – הממשלה תיכנע לטרור ללא קשר לזהות החטופים, והקמפיין מתייתר.
בממשלת ימין וחטופים מיהודה ושומרון – קמפיין כניעה לא יתרומם, בשל סירוב המשפחות לשימוש ביקיריהן ככלי ניגוח פוליטי.
לכן, במצב הפוליטי־חברתי בישראל, קמפיין כניעה יכול להתקיים רק בממשלת ימין וחטופים מהשמאל. כך היה במקרה של גלעד שליט, וכך היה לאחרונה. זה נורא לא יפה, אבל זה ככה. ראשי הקמפיין ילבו את האש האזרחית נגד הממשלה בניסיון להכניעה, תוך הצגתה כמחללת את דת קדושת חיי הפרט, ויהפכו את הרוב המתנגד – לדומם.
בהינתן שהדמוגרפיה והשינוי התודעתי שחל בישראל בעקבות המלחמה ימשיכו לכונן ממשלה לאומית, ובהינתן שהטרור ימשיך לעשות שימוש בכלי האסטרטגי של החטיפות, יש צורך בחוק קשיח שייקבע ברוב גדול של 80 חברי כנסת, וכמובן דרוש טיפול הולם בדורסנות של בג"ץ.
בנוסף לכך ובעיקר, נדרשת עבודת תודעה עמוקה בעם כולו, החל ממערכת החינוך. יש ללמד בכל מקום את הפרוגרס ורעותיו, להשיב את הבהירות השכלית והמוסרית, ולתת כוח עמידה לרוב מול קמפיין דורסני ומבלבל, המאיים על יכולתו לבטא את ערכיו ולשמור על הביטחון הלאומי המציל את הפרטים גם בעיתות משבר כאלה.
ד"ר צביקה מור הוא אביו של פדוי השבי איתן מור ומראשי 'פורום תקווה'
