בכל מערכת בחירות בישראל חוזר אותו מחזה מוכר: אכזבה עמוקה מהפוליטיקה הישנה ועייפות מהבטחות שלא קוימו במערכת הבחירות הקודמת. כך, כמו פטריות אחרי הגשם, מופיעה בשורה חדשה בדמותה של מפלגה רעננה, בראשות מנהיג כריזמטי שאמור להציל את מדינת ישראל.
המנהיג הזה, כמו קודמיו, ישיק קמפיין מבריק, יפזר הבטחות על ימין ועל שמאל, וידגיש בפני ציבור המצביעים המבולבל כי הוא האיש שיוציא את האזרחים מעבדות לחירות. בפועל, לא אחת מתברר שמדובר במעין עגל זהב פוליטי, כזה שאינו מצליח לשנות דבר. ההיסטוריה מלמדת שכמעט תמיד ההתלהבות מדמות כזו או אחרת מתחילה בקול תרועה ומסתיימת בקול ענות חלושה ובהתפכחות כואבת.
כך נולדות מפלגות האווירה לאורך השנים: לא מתוך תהליך רעיוני עמוק או מפעל אידאולוגי יצוק, אלא מתוך ואקום של ייאוש, כעס ורצון לנער את המערכת. הרי בחירות הן אירוע רגשי, והיועצים האסטרטגיים שבאים לייעץ שואלים את עצמם ואת המועמד עוד בהתחלה מה הכי כואב לציבור ברגע הנתון, שהוא הוא יכול להיות הנושא המרכזי לבחירות.
דוגמאות לכך ישנן למכביר. כבר בשנות התשעים קמה מפלגת 'צומת' בראשות הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן, שנשענה בעיקר על דמותו והציגה קו אנטי־ממסדי. היא התפוגגה כמעט באותה מהירות שבה עלתה. אחריה זכורה מפלגת 'קדימה', שלא הוקמה מתוך אידאולוגיה סדורה אלא כתגובה להתנגשות בין ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, לבין מתפקדי הליכוד סביב סוגיית הגירוש מגוש קטיף. קדימה אף זכתה להוביל את הממשלה, אך נעלמה בתוך שנים ספורות בלי להותיר מורשת רעיונית ברורה. כך גם מפלגת הגמלאים, שהפתיעה בבחירות 2006 עם שבעה מנדטים, אך במערכת הבחירות שלאחר מכן כבר לא התמודדה ונעלמה כלא הייתה.
אולי יעניין אתכם
גם בעשורים האחרונים לא חסרו דוגמאות. מפלגת 'כולנו' של משה כחלון הבטיחה תיקון חברתי עמוק, אך התקשתה לשמור על קו עצמאי ונבלעה לבסוף בתוך הליכוד. אחריה הגיעו ניסיונות נוספים, כמו 'תל"ם' של בוגי יעלון או מפלגתו של יועז הנדל. כולן קמו בשם השפיות, התיקון, האחריות והגעגוע לימין הבגיניסטי. כולן טענו שיהיו "המבוגר האחראי", אך בסופו של דבר גילו עד כמה קשה לשרוד ללא עמוד שדרה אידאולוגי ברור וללא בסיס ציבורי עמוק.
כיום, עוד בטרם הוכרזה מערכת הבחירות הרשמית, הבוחר הערכי מוצא את עצמו מבולבל. הוא אינו שלם עם הצבעה למפלגות הוותיקות, מאוכזב מהתנהלותן ולעיתים אף מתבייש בנציגיהן, ובצדק. הפיתוי הגדול הוא לנהור אל מפלגות האופנה הבאות בתור. ראשי המפלגות מודעים לכך היטב ומכוונים את עיקר מאמציהם אל הקולות הצפים, באמצעות הבטחות מרחיקות לכת ולעיתים מנותקות מהמציאות. כך למשל היטיב לבטא זאת השבוע ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שהודיע על תוכנית הטבות פומפוזית למשרתי המילואים, ובראשה מענק של מיליון שקלים לרכישת דירה ראשונה לכל משרת. כל בר־דעת מבין שהבטחה כזו, שאמורה להינתן לעשרות אלפי מילואימניקים שאינם בעלי דירה, אינה ישימה כלל והיא הבטחה על הקרח. בנט, בחוכמתו, אומר לציבור בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע. מבחינתו, הוא רוצה לצאת לחפש אתונות אלקטורליים, ואולי בדרך תימצא המלוכה.
לעיתים האדם הסביר אינו מבין עד כמה הצבעתו חשובה. לא רק בשל המשקל הסגולי של פתק ההצבעה, אלא משום שהשתתפות בבחירות היא מצפן אידאולוגי וקריאת כיוון. כל אחד מאיתנו נדרש לשאול את עצמו: האם אני מצביע למפלגה שמייצגת את ערכיי, או שמא אני מתייחס למערכת הבחירות כאל תחרות יופי שבה אני בוחר את מי שנראה טוב בעין, אך לא בהכרח משקף את אמונותיי וערכיי. כולנו צריכים לזכור כי כריזמה איננה אידאולוגיה, רזומה צבאי איננו מצע, ונאום מרגש איננו תוכנית עבודה. השאלה האמיתית איננה מי המועמד שמדבר יפה, אלא מה מניע אותו ולמה הוא מחויב כאשר המצלמות נכבות. ברור לכל בר־דעת כי אין הצבעה מושלמת ואין מפלגה חפה מטעויות, אך חשוב לזכור כי יש הבדל עמוק בין פשרה מודעת לבין היסחפות אחר אופנה פוליטית חולפת. עגלי זהב תמיד יקומו ויהיו. השאלה היא אם נמשיך לרקוד סביבם או שנתבגר פוליטית, נלך להצביע מתוך מחשבה, ובעזרת השם נצליח באמת להיכנס אל הארץ המובטחת.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ומנהל קמפיינים בין־לאומי, מבעלי חברת 'טנא תקשורת – אסטרטגיה וממשל'
