שורשים בנגב

כשהגיע הרב שמעון כהן לבאר שבע לפני 30 שנה, שיעור הדף היומי שייסד היה בין הבודדים בעיר. היום כמעט בכל הקהילות בבאר שבע ישנו שיעור דף יומי. לפני 30 שנה הקים הגרעין התורני בעיר בראשותו שמונה גנים. כיום כמעט 50 גני ילדים בעיר קשורים לגרעין התורני, ורוב הציבור ששולח את ילדיו לגני הגרעין הוא בכלל מסורתי. "האמירה שלנו היא שכל מי שרוצה ללמוד יכול להגיע".

בפרספקטיבה של 30 שנה, מי שעומד בראש הגרעין התורני 'בית מוריה' בבאר שבע מביט אחורה בסיפוק. ההתקדמות הרוחנית בעיר בזכות הגרעין התורני, שהפך למעצמה חינוכית, משפיעה לא רק על חובשי הכיפה אלא גם על חילונים. "יכול להיות כאן אדם שמגיע בשבת לבית הכנסת עם פלאפון בכיס, אבל חשוב לו לבוא לבית הכנסת ולהגיד שבת שלום לרב. העיקר בסוף זה לחנך, לדבר על תורה ועל מסורת. הציבור שומע וזה חשוב לו".

אמא מתפללת על בן גוריון

הרב שמעון כהן (62) נולד וגדל באופקים. הוריו עלו לארץ ממרוקו בשנות ה־50, "ישר למעברות של אופקים". העיירה עיצבה חלק גדול מאישיותו. "אופקים הייתה אז עיר קטנה, כולם הכירו את כולם. רוב האוכלוסייה הייתה ספרדית, כך שכל האקלים שבו גדלתי היה של מרוקאים, תוניסאים וכדומה. המקום אומנם לא היה מאוד מפותח, אבל היה מאוד חי. הייתה תרבות שלמה של ביחד, של חום ואהבה".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת בנימין שינברג "תפסיקו להשתיק, בואו נתעורר על הבנות שלנו"

עוד מאת בנימין שינברג אהבת נפש

האוכלוסייה אומנם הייתה ספרדית־מסורתית, אבל מי שניהל את העניינים היה מפא"י. "כל ראשי הערים הראשונים היו מפא"יניקים. גם לתושבים עצמם היה פנקס אדום (של חברי הסתדרות, ב"ש). מעטים מאוד היו שייכים למחנה הלאומי". אפילו בתי הכנסת היו מחולקים לפי מפלגות. "היה בית כנסת אחד שקראו לו 'חירות', הוא היה בית הכנסת היחיד של הליכודניקים".

את ההשפעות של שלטון מפא"י הוא הרגיש כבר בתור ילד. "באופקים הייתה רק קופת חולים כללית, של ההסתדרות. אנחנו היינו חברים בקופת חולים לאומית של המחנה הלאומי, ובכל פעם שהיינו חולים היינו צריכים לנסוע עד באר שבע כדי לקבל טיפול. זו האווירה שבה גדלנו".

השליטה של מפא"י השפיעה מאוד גם מבחינה תרבותית וחינוכית. "היה לנו בית ספר שקראו לו 'הגבעה'. התלמידים היו עולים ממרוקו, מתוניסיה, משפחות שורשיות עם מסורת ותורה, ואילו המורים היו מהקיבוצים מסביב. באו הקיבוצניקים וארגנו מסיבת חנוכה, ומתי עשו אותה? בשבת. הם הזמינו את אבא שלי כדי שיברך וידליק נר חנוכה בשבת… פרצה מהפכה. התחילו להפגין, ארגנו עגלות שייקחו את הילדים מאופקים ללמוד בנתיבות, שם היו בתי ספר דתיים. בסוף הבטיחו להם שיוקם באופקים בית ספר דתי".

בבית הוריו קיבל הרב שמעון את המסורת הספרדית יחד עם משנת הציונות הדתית. "היינו בית של הציונות הדתית, עם אמונה פשוטה בתורה ובחיבור למערכות של מדינת ישראל. אמא שלי הייתה מתפללת כל בוקר על דוד בן גוריון שיפעל טוב, התפללה על חיילי צה"ל, על שלומה של מדינת ישראל, בצורה הכי טבעית ופשוטה. אבא היה איש תפילה, איש מסורת מאוד שורשי".

בתיכון הלך הרב כהן ללמוד במדרשיית נעם, אבל מהר מאוד חזר לתיכון המקומי באופקים. "הרגשתי את הפער התרבותי לעומת מה שהייתי רגיל אליו בבית. רוב החבר'ה שהגיעו לישיבות האלה היו מפתח תקווה, רעננה, כפר סבא. זה היה אקלים אשכנזי. התפילות היו אחרות, האווירה הייתה שונה. התחברתי לרוח החינוכית של הישיבה, אבל הייתה חסרה לי האווירה והתרבות של הבית".

הפער הזה ליווה אותו לאורך השנים. הוא חש חיבור עמוק לערכי הציונות הדתית, אבל לא תמיד מצא בישיבות ביטוי למסורת שממנה הגיע. למשל, בתפילות הימים הנוראים, כשלא היה יכול להתפלל במנגינות שהכיר מהבית. "זו הייתה טלטלה נוראית. לא הייתי מוכן לזה. אמרתי להם שבאתי ללמוד תורה ולקבל את הדרך של רבנו הרב צבי יהודה, אבל יש דברים שאני רוצה לשמור עליהם. כחבר'ה צעירים היינו בדיסוננס. מצד אחד מתגלה כאן רוח גדולה, חדשה, ארץ־ישראלית. מצד שני, את התרבות שאתה מחובר אליה מהבית אתה לא חווה בשיח הישראלי – בשירה, בתרבות, בספרות. היו פערים גדולים בין העיר לעיירות הפיתוח מבחינה תרבותית, מנטלית ותודעתית. ככל שהזמן עובר אני מבין שזה חלק מתהליך. לא במקרה הקדוש ברוך הוא פיזר אותנו בארבע כנפות תבל. הוא ביקש מאיתנו ליצור תרבויות שונות, ושכל אחד יביא את התרבות הייחודית שלו. כך נוצר הביחד הישראלי".

השליטה המפא"יניקית, הישיבות האשכנזיות – אתה חושב שזה היה מהלך מכוון של קיפוח? הייתה כוונה לנתק אתכם מהתרבות המזרחית, או שהם לא היו מודעים למה שהם עושים?

"אצל בן גוריון ומפא"י ברור לי שהייתה מחשבה ליצור תרבות ישראלית אחידה וחדשה. לציונות הייתה בעיה עם הדת, הם דרסו חלק גדול מהאלמנטים שהתפתחו גם בעולם הספרדי וגם בעולם הדתי במטרה ליצור כאן את הישראלי החדש. זה נעשה בצורה דורסנית, לא בתנועה של שיתוף וחינוך אלא כמשהו שבא מלמעלה. לגבי הציבור הדתי־לאומי, לדעתי זה לא היה בכוונת מכוון, אבל בוודאי זו הייתה המציאות. באופן טבעי ראשי הישיבות היו אשכנזים, מי שניהל כאן את החיים בפועל היו יוצאי אירופה, ולא תמיד היה להם קשב לתרבות המזרחית".

לאחר סיום התיכון באופקים הלך הרב שמעון ללמוד במכון מאיר, ובמקביל היה מגיע גם לישיבת מרכז הרב. לאחר תקופה מסוימת חיפש מקום שיתאים לו יותר, ובעצת הרב צבי יהודה עבר לישיבת בית אל. "שנות הישיבה בבית אל בראשות מו"ר הרב זלמן מלמד שליט"א היו מאוד משמעותיות בצמיחה ובגידול הרוחני שלי. לפגוש את אחד מבכירי התלמידים של רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, שמצד אחד מחנך לגדלות בתורה ואמונה מתוך עין טובה על המציאות, ורואה את ההתפתחות הרוחנית גם במצבים הקשים של התקופה, ומצד שני מלמד אותנו לחלום ולראות לטווח רחוק תהליכים שמשפיעים על הדור. הרב דיבר על רדיו ומדיה אמונית כשזה היה כל כך רחוק, והנה כיום יש פריצת דרך תקשורתית עצומה, ערוץ 7 ועיתון בשבע, ומעל הכול אתר ישיבה, שהוא אולי האתר הגדול בעולם להפצת תורה ואמונה בעם ישראל".

"מורים ערבים עלולים להיכנס לחמ"ד"

בהמשך למד גם אצל הרב גורן בכולל האידרא, ואז הגיע לאבן שמואל. הוא הקים שם כולל והעביר שיעורים גם במושבים שמסביב. "זה היה פרק זמן מאוד יקר וחשוב, מעבר רך מעולם הישיבות בחזרה לעולם הספרדי המסורתי שבו גדלתי".

כעבור שמונה שנים הגיעה ההצעה מהגרעין התורני בבאר שבע. "הגרעין הוקם שנה אחת לפני כן בהובלת הרב ציון לוז, כיום חבר בית הדין הגדול, והרב חיים אירם, רב היישוב אלעזר. אחרי שנה חיפשו מישהו שימלא את מקומו ופנו אליי. שמחתי מאוד כי זה היה טבעי לי".

מה היה החזון שלכם כשהגעתם לבאר שבע?

"יש משפט מכונן שאמר פעם אחד מחברי ההנהלה שלנו: פעם היו קוראים לבאר שבע עיר האבות, כי כל הבנים עזבו אותה… כל מי שגדל בבאר שבע רצה לברוח, אף אחד לא ראה כאן את עתידו. כשהגענו לכאן אמרנו: אנחנו רוצים להחזיר את הבנים לעיר האבות. התחלנו להתקדם צעד אחרי צעד, וידענו שגם אם פעולה מסוימת נראית קטנה, היא פעולה ראשונה שעל גביה תבוא הפסיעה הבאה".

היעד הראשון שחברי הגרעין הציבו לעצמם היה בתחום החינוכי. "המגמה הייתה להצמיח עולם של תורה, ולב הפעילות שלנו היה בית המדרש להכשרת רבנים. בשביל זה היה צריך בית מדרש רציני, ומתוכו לבנות עולם של חינוך לתורה. החלטנו לפעול מלמטה למעלה, ולכן התחלנו מפעילות בגנים ובפעוטונים".

כמו כל הגרעינים, גם בבאר שבע עסקו בשאלה האם להקים מוסדות חינוך ייחודיים לגרעין או להשתלב במערכות הקיימות. "האמירה שלנו הייתה: אנחנו ממלכתיים, אנחנו משתלבים. גם בהמשך, כשהקמנו מוסדות, כולם היו בתוך משרד החינוך. לא היה שום מוסד שהקמנו שהוא לא ממלכתי".

זו לא החלטה פשוטה, לשלוח ילדים להשתלב במוסדות הקיימים.

"נכון, אבל אם יש קבוצה דומיננטית של הורים בתוך הגנים ואחר כך בבתי הספר, אם יש ילדים והורים עם תודעה דתית, תורנית ורוחנית גבוהה יותר, אז זה משפיע על כל המוסד".

בתור מי שעוסק בחינוך כל כך הרבה שנים, הוא מודאג מאוד מהמחסור בכוח אדם איכותי בתחום. "הציבור הדתי־לאומי חייב לחזור לעולם החינוך. התפזרנו להייטק, לעבודה סוציאלית, למקומות אחרים, אבל בסוף הכול נבנה בתוך עולם החינוך. איפה שהילדים מתחנכים והדמויות שהם יפגשו בבתי הספר, זה מה שיוביל אותם אחר כך בחיים הבוגרים שלהם, כמובן ביחד עם מה שהם מקבלים מהבית. צריך להפוך את זה למשימה לאומית – להחזיר את הציבור שלנו למערכות החינוך".

לדבריו, המצב עלול עוד להחמיר. "פעם היו אומרים שהחרדים באים, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות היום גם הערבים באים. כמי שגר בבאר שבע ומכיר את המרחב, אני יכול לומר לך שלא ירחק היום שבו בחלק מהמוסדות הדתיים יהיה צוות הוראה ערבי. יגידו 'מורה לספורט, מה הבעיה?'. אחר כך הוא ילמד מלאכה, ובסוף הוא יהיה ממלא מקום וחלק מחדר המורים. מערכת החינוך היא הנשמה, וצריך לשמור עליה מכל משמר שהיא תישאר בטהרה".

לאורך השנים הוביל הרב עם הגרעין כמה מהלכים, אחד מהם נוגע לתחום של רבני קהילות. "לפני שנים רבות פתחנו בית מדרש לרבני קהילות. ברוך ה' הדברים מתפתחים מאוד, וכיום יש רבני קהילות בתוך רבים מהגרעינים התורניים, כמעט בכל קהילה. זה חלק חשוב בחיבור אל העם. רב קהילה מתחבר לכל מערכות החיים. הוא נפגש עם האדם בשאלות פשוטות כמו מי המוהל שיבוא לברית, מי הכהן שאני אביא לפדיון הבן, לאיזה בית ספר לשלוח את הילדים, איפה עושים חתונה או בר מצווה, איזו כשרות אני קונה. רב קהילה מלווה את כל מערך החיים של אדם בתוך הקהילה. אני רואה בזה ערך עצום".

"הרבנים אינם חותמת גומי למפלגה"

בנוסף לעיסוקיו בעיר באר שבע, הרב שמעון כהן פעיל גם בענייני ציבור. הוא מלווה את מפלגת הציונות הדתית כבר שנים רבות, עוד מימיה כאיחוד הלאומי־תקומה, וחבר בצוות הרבנים שמייעץ למפלגה.

מה רמת הקשר של המפלגה כיום עם הרבנים?

"בשנים האחרונות, עם הבחירה של בצלאל כראש המפלגה וגם לפני כן, נוצרה סביבו חבורת רבנים שהוא מתייעץ איתם. החידוש הגדול, שהגיע מצידו של סמוטריץ', הוא להיות במשא ומתן עמוק עם תלמידי חכמים".

הוא מתאר ישיבות ארוכות ומקיפות שמתקיימות בין יושב ראש המפלגה לרבנים. "זה לא שיושבים חמש דקות והולכים. שומעים סברות, גם בצדדים המעשיים, ומנתחים אותן". לדבריו, גם בעבר היו מתייעצים עם תלמידי חכמים, אבל לא בצורה כל כך עמוקה. "אני לא מכיר דוגמה כזאת. התפתח כאן משהו עמוק, לא דיונים של כן ולא, אלא דיון אמיתי עם תלמידי חכמים מה נכון ומה לא נכון באופן פרקטי".

וזה לא בשביל לקבל 'הכשר' מהרבנים?

"ממש לא. היו דיונים שבהם הוא הגיע עם כיוון מסוים והישיבה שינתה את דעתו".

ואיך הדינמיקה בפועל? הרבנים מקבלים החלטה והיא מחייבת אותו, או שהוא זה שמקבל את ההחלטה?

"בסוף הפוליטיקה היא חוכמת המעשה. אנחנו הרבנים לא מבינים בפרקטיקה הפוליטית. אנחנו מציעים לבצלאל את הכיוון הכללי, לאן אנחנו חושבים שצריך להוביל ומה עקרונות היסוד שאיתם צריך ללכת. בצלאל בחוכמתו הפוליטית יודע לתמרן את הפוליטיקה לתוך המגמות האלה שדיברנו עליהן. אנחנו לא חותמת גומי, ומצד שני אנחנו גם לא כובלים אותו. בסוף הוא צריך לקבל את האחריות המעשית־פוליטית ולהבין לאן הוא לוקח את העקרונות שאנחנו לומדים ביחד. זו לטעמי הדרך הכי אמיתית ונכונה שצריכה להיות".

אחת הסוגיות הבוערות שהעסיקה אותם הייתה הקמת ממשלה עם רע"מ בקדנציה הקודמת. "זו הייתה החלטה דרמטית והיה צריך שיקול דעת של תורה. אנחנו זוכרים כמה הרב צבי יהודה התנגד בזמנו לממשלת המיעוט של גולדה. מצד שני, אולי היו שינויים ותמורות שחלו בתוך הציבור הערבי? גם הסכמי אברהם עמדו ברקע. אנחנו הרבנים ישבנו במשך יום שלם עם מזרחנים כדי ללמוד מה קורה בעולם הערבי. מה ההבדל בין התנועה האסלאמית הצפונית לתנועה האסלאמית הדרומית? האם יש שינוי אסטרטגי בחשיבה שלהם, או שבעצם המגמות דומות ורק הטקטיקה שונה?"

אחרי הלמידה התאורטית הגיעו הדיונים המעשיים. "היו רבנים שצידדו בכניסה של עבאס לממשלה ורבנים שהתנגדו. בדיון ארוך של כמה שעות בביתו של הרב דרוקמן התקבלה החלטה שאנחנו לא מצטרפים לממשלה עם עבאס. ידענו מה יהיו המחירים של הדבר הזה, היום אנחנו גם מכירים את השנה וחצי שבאו אחר כך (ממשלת בנט־לפיד, ב"ש), שהיו מורכבות. אבל התקדים הזה, לתת אור ירוק לכניסה של מפלגה אנטי־ציונית, מפלגה שלא מכירה עד היום בטבח שהיה, זו אמירה ציבורית".

היית חלק מהמפלגה גם בתקופה של בנט.

"נכון".

אני מניח שאצלו הדברים היו אחרת.

"כן. לפני הבחירות לראשות מפלגת הבית היהודי בנט ישב כאן אצלי בבית, כשהוא רצה להתמודד למפלגה. הוא בא עם רוח גדולה כמי שהיה במועצת יש"ע ודיבר דברים גדולים. אני חייב לומר שמאוד התרשמתי מהאיש. אומנם זיהיתי מיד שאין לו אחיזה בעולם של משנת הציונות הדתית, אבל את הקודים הכלליים של ביטחון המדינה וכבוד המדינה היה לו. בהתחלה גם תמכתי בו, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא זה".

מתי זה קרה?

"הייתה ישיבת רבנים ביחד עם בנט, מיד אחרי כריתת הברית שלו עם לפיד. הוא ניסה להסביר את המהלך, אולי גם ניסה לקבל גיבוי. אני מיד הבנתי שהשפה שהוא מדבר והשפה שאנחנו מדברים היא שפה שונה. כבר אז התערער כל היחס שלי אליו". הרב המשיך לתמוך במפלגה מתוך אמונה שאפשר עוד לתקן, "אבל אחר כך ראיתי את ההתנהלות בכמה צמתים והבנתי שזה לא זה. אם אתה שואל אותי היום, לא הייתי תומך בזה".

אתה חושב שמשהו אצל בנט השתנה לאורך השנים, או שמראש הוא רק השתמש במפלגה לטובת השאיפות הפוליטיות שלו?

"סופו העיד על תחילתו. היום אני חושב שמראש הוא היה מוכוון לראשות הממשלה והשתמש במפלגה בתור פלטפורמה. צריך לזכור שאנחנו היינו מרוסקים פוליטית. פתאום בא בחור צעיר, דתי, מטכ"ליסט, מדבר על להחזיק את ההגה של המדינה. זה מאוד מרשים. אני חייב להודות שהיו חלק מהרבנים שלא האמינו לו מלכתחילה, ואני חושב שהם צדקו אז. היום אנחנו רואים לאן הוא לוקח את הדברים ואיפה הוא נמצא, גם ברמה האישית שלו וגם ברמה הציבורית של ההנהגה. זו לא משנת הציונות הדתית".

"הצמיחה הכלכלית היא פלא"

כשאני שואל אותו על הקדנציה הנוכחית של המפלגה, הוא מלא בשבחים. "אני חושב שמה שהמפלגה עשתה בשלוש השנים האחרונות זה מדהים. אין מפלגה שהצליחה להוביל את ערכי הציונות הדתית יותר מהמפלגה הזאת". זה מתחיל בנושא ההתיישבות בארץ ישראל, שהיא לדבריו "ערך מרכזי בכל משנת הציונות הדתית".

"בתחום הזה יש התקדמות אדירה. התקווה הפלשתינית למדינה הולכת ודועכת, מכיוון שברוך ה' עשרות אלפי יחידות דיור הולכות ונבנות. פעם הייתה השתלטות ערבית, היום על כל גבעה רעננה יש נקודת התיישבות יהודית. חוזרים לחומש, חוזרים לשא־נור, בונים את אביתר, בונים את מלאכי השלום, את כל החוות מסביב. זה דבר אדיר. מי שמוביל את התהליך הזה הוא אדם אחד – בצלאל. כמובן, עם העוזרים שלו ועם שרת ההתיישבות אורית, עם כל החבורה הנפלאה במפלגה שלנו. זה פשוט מדהים. רק על הדבר הזה בצלאל יכול לפרוש היום ולהיות רשום באותיות של זהב בתולדות ארץ ישראל".

גם בנושאים אחרים יש לו בעיקר מחמאות. "הצמיחה הכלכלית היא פלא. אחרי שנתיים של מלחמה, אחרי תקופה של קורונה, יש צמיחה כלכלית שאי אפשר להתכחש לה. רמת האבטלה במדינת ישראל, התוצר לנפש, שער השקל ביחס לכל המטבעות, האמון של תושבי חוץ בהשקעות במדינת ישראל. הפחידו אותנו שהדמון הזה שקוראים לו בצלאל, מי יודע מה הוא יעשה לכלכלה הישראלית, והתברר שהכול פשוט עובד מצוין, ברוך ה'.

"מבחינת זהות יהודית אנחנו רואים פריחה מדהימה. ישיבות ההסדר והגרעינים התורניים מתפתחים, כמעט בכל דבר ששייך לזהות היהודית אפשר לראות התפתחות. גם במאבק על הרפורמה המשפטית קורים דברים. היה מאבק קשה, אולי לא לכל האלמנטים של המאבק הזה הייתי שותף במובן הנפשי, אבל בסוף אנחנו רואים שהרכבת ממשיכה לנסוע וקורים דברים".

יש נושא אחד שבו המפלגה סופגת לא מעט ביקורת, וזה נושא גיוס החרדים. מה עמדתך בנושא?

"השאלה העיקרית היא האם אני רוצה לנהל עכשיו קמפיין פוליטי, או שאני רוצה להוביל תהליכים שמעודדים את השותפות של החברה החרדית במדינת ישראל ובכוחות הביטחון. האם האמירה שאנחנו נחייב ונכפה מובילה ליותר גיוס חרדים או פחות גיוס חרדים?"

הוא מאמין שכל הדיון שמתנהל בימים אלה הוא פוליטי. "רביב דרוקר אמר את זה בפירוש לאחרונה. אם אחרי הבחירות הבחירה תהיה גיוס חרדים או הפלת נתניהו – הוא מעדיף את הפלת נתניהו. אז לא באמת מעניין אותם גיוס חרדים".

ואותנו זה לא מעניין?

"בוודאי שמעניין אותי שילוב החרדים בתוך מערכות הצבא כי זו מצווה, ולכן צריך לעשות את זה נכון".

אבל כבר 30 שנה מנסים בדרך של הסכמות וחינוך, וזה לא הוביל לשינוי.

"לדעתי זה כן הוביל לשינוי. הגיוס של החרדים כבר הגיע לאלפים. היום הציבור החרדי מרגיש תחת מתקפה ולכן הוא מתכנס, אבל לפני כן החרדים היו בתהליך של הסכמה. הייתה הבנה שבשתיקה שיש חבר'ה שעולם הישיבות לא מתאים להם והם צריכים להתגייס. צריך להמשיך את המגמה הזאת, לא מתוך רצון לחלן אותם או לנסות לעבוד עליהם, אלא להפך. לבנות איתם תהליכי אמון וליצור מסגרות שמתאימות לאופי החרדי".

לדבריו, עד היום הצבא התנגד למסגרות כאלה. "אם הצבא היה אומר בצורה ברורה: 'אנחנו רוצים שהחרדים יתגייסו ואנחנו מוכנים לשלם מחיר בכל סוגיית השילוב של חיילים וחיילות בתוך הצבא', זה היה נראה אחרת. אבל זה לא קרה, הצבא אמר: 'אנחנו נישאר באג'נדה שלנו, ואתם תבואו אלינו לתוך האג'נדה שלנו'. אומר הציבור החרדי: 'אנחנו לא נהיה שם'". היום, עם הקמת חטיבת החשמונאים ומסגרות נוספות, הוא רואה התחלה של שינוי.

"צריך לדאוג שחרדים שלא לומדים תורה יתגייסו, וזה יספק את כל המכסות שהצבא צריך. לא צריך לגעת בחרדים שלומדים תורה, כמו שאני לא רוצה שייגעו בישיבות הגבוהות הציוניות. זה טוב ונכון לעם ישראל שיש חבורה שגדלה בתורה ומחזקת את הקומה הרוחנית של האומה".

הזכרת את היחס של הצבא לחיילים החרדים. מה דעתך על היחס לחיילים הדתיים?

"גם זה דורש תיקון. חווינו את זה רק לאחרונה עם האירוע של שירת נשים מול חיילי גולני. כשלוקחים את כל העולם הרוחני שלנו כדבר מובן מאליו, זה יוצר את האבסורדים שאנחנו פוגשים. כשחייל דתי צריך לשבת עם פרמדיקית בתוך הנמ"ר 24/7 – זה דבר לא תקין. גם אילוצי מלחמה לא צריכים לאפשר את המציאות הזאת. בהתחלה התפשרנו עם המד"סיות, אחר כך עם שירת נשים, התפשרנו פה והתפשרנו שם, ובשיטת הסלאמי המעטנו את המקום של התורה שלנו בתוך הצבא. נכון שלא על כל דבר יוצאים למאבק, אבל בסוף זה לא נורמלי שיש יחידות חרדיות שמקבלות דברים מסוימים בילט־אין בתוך המערכת שלהן, ואנחנו צריכים לוותר כי מובן מאליו שאנחנו בתוך הצבא".

למה זה קורה? אנחנו נחמדים מדי ולא יודעים לצעוק, או שאולי אנחנו לא מספיק מחוברים לערכים האלה?

"שאלה טובה. אני חושב שאנחנו לאט לאט מגדלים דור שמאוד מחובר לערכים. אם בעבר חבר'ה היו יושבים ועוצמים עיניים או מוציאים את הפלאפונים ומתחילים לקרוא תהילים, עכשיו הם יוצאים מהאולם. יש היום יותר עזות דקדושה שאומרת שיש דברים שאנחנו לא יכולים להכיל אותם. אולי גם המחשבה שאילו היינו חרדים הייתם מתנהגים אלינו אחרת, גם זה מבעיר את העזות דקדושה בתוך הציבור שלנו".