תפילת כל פה

שלוש פעמים בכל יום אנחנו מתפללים ומבקשים שייבנה בית המקדש. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהקמת המקדש היא דבר ריאלי, ששייך גם למציאות החיים המודרנית שלנו. לא פעם אני חושב לעצמי: איך זה ייראה בפועל? איך תיראה למשל העלייה לרגל בעידן של מכוניות, אוטובוסים ורכבות? בשבוע שעבר קיבלתי הצצה אל העתיד, כאשר הגעתי ביחד עם עוד 50 אלף איש מכל רחבי הארץ אל אירועי הסליחות בכותל המערבי.

טבילה במקווה של עם ישראל

אירועי הסליחות בכותל הפכו בשנים האחרונות למוקד משיכה של יהודים מכל הסוגים, לאו דווקא הטייפ־קאסט הצפוי של מתפללים בכותל. רבבות יהודים באים מכל הארץ לבקש רחמים ולהתפלל, ללא הבדלי לבוש או מגזר. הצטרפתי אליהם ללילה אחד, כדי לראות מקרוב את האנשים ולהרגיש את האווירה.

אני מגיע לירושלים קרוב לאחת עשרה בלילה. השילוט על הכבישים הראשיים מבקש: "הימנעו מהגעה ברכב פרטי לעיר העתיקה". אני נענה לבקשה, חונה בהר הרצל והולך לתחנת הרכבת הקרובה. מדבקה על התחנה מבשרת על קווי לילה מיוחדים בימים אלו: "בחמישי ובמוצ"ש בימי הסליחות ובכל ימי חול המועד תפעל הרכבת עד השעה 02:00 לפנות בוקר".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת בנימין שינברג מחליף דיסקט

עוד מאת בנימין שינברג "תפסיקו להשתיק, בואו נתעורר על הבנות שלנו"

הרכבת מגיעה ואני עולה. איתי בתחנה עולים שני חבר'ה צעירים בגיל תיכון. שניהם עם מכנסיים קצרים, אחד עם כיפת חב"ד, השני עם כיפת ברסלב עבה ופאות מאחורי האוזן. שניהם כמובן עם ציציות בחוץ, כמיטב האופנה הפוסט־מלחמתית. אני שומע שהם מדברים על הסליחות בכותל ופונה אליהם.

אתם באים הרבה לסליחות בכותל?

"בשנה שעברה היינו הרבה פעמים, השנה זו הפעם הראשונה".

מה מביא אתכם?

"בעיקר האווירה", אומר האחד, והשני מוסיף: "באים גם הרבה חבר'ה שאנחנו מכירים".

בתחנה המרכזית עולים על הרכבת עוד עשרות אנשים והיא מתמלאת עד אפס מקום. כמה חבר'ה בקרון ליד מתחילים כבר לחמם את הגרון ושרים: "אבינו מלכנו אבינו אתה, אבינו מלכנו אין לנו אלא אתה".

לידי בקרון עומדים זוג צעיר, דתיים לאומיים. למפרע יתברר שהם בין הדתיים הלאומיים היחידים שאפגוש בלילה הזה. "איתמר ודפנה צרפתי", הם מציגים את עצמם. הם גרים באריאל, שניהם סטודנטים. היא לומדת הוראה במכללת אורות באלקנה והוא לומד הנדסת חשמל באוניברסיטה באריאל.

באתם במיוחד מאריאל לסליחות?

"אני ירושלמית במקור", אומרת דפנה, "גדלתי בשכונת קריית משה, אז זו הזדמנות לשלב ביקור אצל ההורים עם תפילה בכותל". היא מספרת שבתור נערה הייתה מגיעה לכותל פעמים רבות. "הייתי הולכת ברגל עם כל הסניף לסליחות. כשהייתי מדריכה בקריית יובל היינו הולכים שעה וחצי ברגל בשבת כדי להתפלל בכותל". היום, כשהיא מגיעה מחוץ לעיר, היא יודעת להעריך את זה עוד יותר. "מרגש אותי לראות איך אנשים משקיעים ומגיעים מרחוק, גם מיהודה ושומרון שהנסיעות משם לא תמיד סימפתיות. יש פקקים בכניסות לעיר כבר מתשע בערב, זה מטורף".

מה גורם לכם באמת להשקיע כל כך הרבה? הרי אפשר לומר סליחות גם בבית הכנסת.

"זה לא אותו דבר. יש משהו מיוחד בלראות את כל עם ישראל ביחד", אומרת דפנה, ואיתמר מוסיף: "הלוואי שנזכה לראות את האחדות הזאת כל השנה".

אני מסתכל סביבי בקרון, תוהה האם כולם באמת בדרך לכותל, אבל אז נפתר הספק. הרכבת מגיעה לתחנת העירייה ובבת אחת הרכבת מתרוקנת כמעט לחלוטין. אני יוצא ומצטרף לזרם של מאות אנשים שיורדים מכיוון השוק והמדרחוב אל שער יפו. מדובר בחוויה עוצמתית ביותר, להיסחף בזרם של בני אדם שכולו בדרך אל הכותל המערבי. מרגיש כמו טבילה במקווה של עם ישראל.

רוב האנשים סביבי הם צעירים בני 15 עד 30. לצידם יש גם זוגות ואפילו משפחות עם ילדים. הגברים ברובם עם כיפות שחורות, נעים על הציר המסורתי־דתי. כשאנחנו מתקרבים לשער יפו אני עובר ליד שלושה חבר'ה צעירים. אני שומע אותם מתלבטים באיזה שער אנחנו ומהיכן אמורים להיכנס ומבין שהם לא מקומיים.

מאיפה אתם בארץ?

"מחיפה", עונה לי בחור בשם בן.

זו הפעם הראשונה שלך בסליחות?

"יותר מזה, אני בן 20 וזו הפעם הראשונה שלי בעיר העתיקה". לסליחות עצמן הוא הולך כמובן כל ערב, בבית הכנסת בחיפה, אבל השנה החליט לבוא במיוחד מהצפון לכותל.

אנחנו עוברים את שער יפו וממשיכים פנימה. אני נזכר איך בתור ילד היינו הולכים תמיד דרך הרובע היהודי ורק האמיצים היו עוברים דרך השוק, אבל מתברר שכיום זו כבר דרך המלך. בירידה דרך השוק אני נסחף שוב בזרם של מתפללים, כל אחד עם סיפור משלו.

בני זוג מראש העין מספרים שזו הפעם הראשונה שהם מגיעים לסליחות בכותל. למה דווקא השנה, אני שואל, והם עונים תשובה מעניינת: השנה אלול התחיל כבר באוגוסט אז קל יותר להגיע. אחריהם אני פוגש בחור ובחורה מאורסים מאשדוד. היא מספרת שהיא מגיעה בכל שנה, עוד מילדות.

שני גברים בשנות ה־50 לחייהם עוברים לידי. אנחנו מתחילים לדבר ואני קולט מבטא זר. מתברר שהם עולים חדשים מצרפת, נמצאים בארץ רק שנה וכבר מצטרפים לחוויה.

איך ההרגשה בארץ עד עכשיו?

"מצוין", הם אומרים בחיוך רחב.

הם אינם העולים החדשים היחידים שבאו. איתן עלה לפני שבע שנים מאיטליה, ומאז הוא מגיע בכל שנה. דניאל, בת זוגו, היא ישראלית. היא הגיעה בפעם הראשונה דרך ארגון 'דרך עמי', עמותה שפועלת להעמקת הזהות היהודית בקרב צעירים חילונים, ומאז ממשיכה להגיע.

אנחנו מתקרבים למדרגות שיורדות אל רחבת הכותל ונתקלים במחסום משטרתי. "המדרגות עמוסות מדי", הם אומרים לנו, "אי אפשר להיכנס מכאן. צריך ללכת מסביב". אנחנו נאלצים לעשות סיבוב קטן שמחבר אותנו אל המנהרה ליד 'עטרת כהנים', ומשם מגיעים אל הרחבה.

באים בעקבות הילדים

בכניסה לרחבת הכותל ממתין לי מראה מדהים. השעה שתים עשרה בלילה והרחבה מלאה באלפי אנשים, בהמולה שמזכירה יותר צהריים בשוק מאשר שעת לילה מאוחרת. הכרוז מפציר בנו להתקדם למטה, לכיוון הכותל עצמו, כדי להימנע מיצירת עומס סמוך לכניסות.

גם שעה מאוחר יותר, כאשר הסליחות כבר יהיו בעיצומן, זרם האנשים שנכנסים לא ייפסק. כ־50 אלף איש יפקדו את הכותל באותו לילה.

גם ברחבה אני פוגש אנשים מיוחדים. רון מתל אביב הגיע לכותל עם אחותו ועם חברה שלו. הוא מספר שהתחיל להתחזק בעקבות ה־7 באוקטובר. "אמא שלי הייתה אמורה לנסוע לנובה", הוא מספר, "בליל שבת נסעתי בקורקינט ונפלתי. לקחו אותי למיון, אשפזו אותי לכמה שעות, השתחררתי רק בארבע לפנות בוקר". האשפוז גרם לאמא שלו לוותר על הנסיעה, וכך היא ניצלה. מאז הוא שומר שבת. החברה שלו מגיעה מבית דתי והם נפגשים באיזשהו מקום באמצע. אני שואל את אחותו אם גם היא מתחזקת. "משתדלת", היא עונה בחיוך צנוע.

אחד הדברים שמרשימים אותי הוא הפיזור הגאוגרפי של הבאים. היה אפשר לחשוב שרובם ירושלמים או לפחות מהאזור, אבל זה ממש לא המצב. אנשים מגיעים מכל הארץ, וחלקם כבר מנצלים את ההזדמנות לטובת יום חווייתי בירושלים. כך למשל זוג כבני 60 עם שתי בנות גדולות שמגיעים בכל שנה מנהריה. אני רואה את הבת מתרגשת בכניסה לכותל והיא מאשרת לי: "זה מרגש בכל פעם מחדש". משפחה אחרת מגיעה מקריית אתא, הורים ושלושה ילדים גדולים בשנות ה־20. הם באים כבר כמה שנים, מאז שהילדים גדלו.

באתם במיוחד מקריית אתא בשביל הסליחות?

"כן", עונה האם, "אבל כבר עשינו מזה יום שלם. היינו בשוק, בממילא, ואנחנו גם נשארים לישון הלילה במלון בירושלים".

גם הילדים אוהבים לבוא?

"מה זאת אומרת? הם אלה שמביאים אותנו. הם גם הולכים כל ערב לסליחות אצלנו בבית הכנסת, זה נהיה טרנד אצל הצעירים".

הבת הצעירה מאשרת. "כל החבר'ה שלי באים לסליחות, לא משנה אם דתיים או לא דתיים. זה גם נהיה קטע ברשתות החברתיות, כל אחד מעלה תמונה מהכותל, משפיעים אחד על השני להגיע".

מה אתם הכי אוהבים בסליחות בכותל?

"את האווירה של כולם ביחד".

אני מתקרב לרחבת הכותל עצמה, ורואה קבוצה של צעירים רוקדים ושרים בקול. "אנחנו מאמינים בני מאמינים", "עוד יותר טוב" ושירי ברסלב. אני תופס את אחד הבחורים כדי להבין במי מדובר. מתברר שהוא לא מכיר את הקבוצה אבל הצטרף אליהם לשירה. הוא עצמו גר ברמת גן, הגיע לכותל כבר בתחילת אלול כי בהמשך הוא מתכנן לנסוע לראשונה לציון רבי נחמן באומן. לידי עומדים וצופים שני חבר'ה חרדים. הם לומדים בישיבה בירושלים ("מעדיפים שלא לומר באיזו ישיבה") ומנצלים את חמישי בערב כדי לספוג גם הם מהחוויה. לידם כמה דתיים לאומיים בודדים – שני חבר'ה מ'עטרת כהנים' וכמה תלמידים מישיבת שבי חברון לצעירים (גילוי נאות: תלמידים שלי). אבל כאמור, הם מיעוט בקרב הנוכחים.

אין ספק שמדובר גם באירוע חברתי. לא כולם באים רק בשביל התפילה, יש כאלה שבאים כדי לפגוש חברים או להיות חלק מהאופנה, אבל בעיניי זה דווקא חלק מהיופי. זה מזכיר לי את התקופה שלי בתור נער בשנות ה־90, כשהיינו הולכים להפגנות למען ארץ ישראל. לא כולם באו בקטע אידאולוגי, זה בהחלט היה גם מפגש חברתי, אבל זה מדד טוב לסל הערכים של ציבור – האם המפגש החברתי הוא הפגנה למען ארץ ישראל, תפילה בכותל או סתם בילוי במועדון.

שני מיליון מתפללים באלול

הודיה גרוס ממערך הדוברות בקרן למורשת הכותל המערבי מאשרת שיש גידול עצום במספר המשתתפים בשנים האחרונות. "בשנה שעברה הגיעו יותר ממיליון וחצי איש במהלך חודש אלול, ולהערכתנו השנה אפילו נתקרב לשני מיליון. אנחנו ממש רואים את הגדילה. נערכנו לפי הכמויות שהיו בשנה שעברה, ואנחנו עוקפים את המספרים הללו כל לילה".

בכל שנה יש כמה ימים שבהם מתקיימים אירועים מרכזיים, אבל בשנים האחרונות ההמונים מגיעים גם בימים רגילים. "גם בסתם ימים באמצע השבוע, בלי שאנחנו מפרסמים אותם בתור ימים מיוחדים, הקהל מגיע בהמוניו. אנחנו רואים אלפים רבים מדי לילה". הכמות כה גדולה עד שלעיתים המשטרה נאלצת לסגור את רחבת הכותל. במקרים כאלה מעמידה הקרן למורשת הכותל מסכי ענק ליד שער האשפות ובשער יפו, מה שמאפשר למתפללים להשתתף במעמד הסליחות גם ממרחק.

את יכולה לספר על אירועים מיוחדים שחוויתם במעמד הסליחות?

"כמעט כל ערב בסליחות מגיעים אנשים מעניינים עם סיפור", היא אומרת. "בשנה שעברה ניגש אלינו אדם ממיאמי שסיפר שכל שנה הוא צופה בסליחות מהבית. הוא רצה פעם אחת להרגיש בעצמו את האווירה המיוחדת, אז הוא הגיע לביקור קצר של 24 שעות רק בשביל לחוות את העוצמה".

גם פדויי השבי מחוברים מאוד למעמד הסליחות. בערב שבו אני מגיע נמצאים גם בר קופרשטיין ואגם ברגר, והודיה מספרת לי על החיבור המיוחד של אמילי דמארי למקום. "אמילי סיפרה שכשהם היו בשבי, בסביבות ראש השנה הם הצליחו איכשהו להשיג רדיו ושמעו מתוך עזה את מעמד הסליחות. בשנה שעברה, כשכבר הייתה בבית ברוך ה', היא הגיעה בעצמה לסליחות בכותל. זו הייתה סגירת מעגל מטורפת".

הודיה מספרת שהאירועים התחילו עוד בשנות ה־90 ביוזמת הרב עובדיה יוסף זצ"ל, כאירוע סליחות מרכזי בערב יום הכיפורים. בהמשך נוסף מעמד דומה גם בערב ראש השנה, ובמשך שנים רבות היה "מעמד סליחות" רק ביומיים הללו. בשנים האחרונות זה הפך לאירוע שמתרחש בכל לילה לאורך חודש אלול ועשרת ימי תשובה, עם אלפי בני אדם בכל ערב.

גם הרב אליאב תורג'מן, רב קהילת 'קוממיות' בדימונה ולשעבר מנכ"ל איגוד רבני קהילות, מתפעל מרבבות האנשים שמגיעים לכותל בכל ערב. "בעיניי התופעה של הסליחות בכותל היא נקודת הקצה של ההתעוררות שעם ישראל עובר. זה הביטוי החיצוני של זרמי העומק בעם. מי שלא נמצא שם לא יכול להבין את זה". הוא לא מדבר דווקא על מי שנמצא פיזית בכותל, אלא על המצב הנפשי. "צריך להיפתח ולראות את הגילוי הנשמתי של מה שעם ישראל עובר".

לדבריו, השיח התקשורתי נוטה להתמקד ברבדים החיצוניים של החיים ומחמיץ את המקומות העמוקים יותר. "השיח הציבורי לא מקיף את התדרים של הנשמה. כולנו נמצאים בשיח הזה, עוסקים בענייני השעה והיום, וזה בסדר. אבל במקביל לדברים האלה מתרחש תהליך פנימי שכולנו לא מספיק ערים אליו, והוא השיבה של עם ישראל לעצמו. התהליך הזה מתפרץ בכל שנה בימים האלה של הסליחות, בכמיהה ובנהירה של עם ישראל לכותל. מי שמגיע לכותל בימים האלה יכול ממש לחוש את הגילוי הזה בלי מילים".

ההתעוררות הזאת קרתה בעקבות המלחמה, או שהמלחמה רק חשפה את מה שהיה עוד קודם?

"אני לא חושב שזה התחיל במלחמה. אני חושב שהמלחמה הייתה קטליזטור משמעותי בתהליך שעובר על עם ישראל כבר כמה שנים. היא בהחלט העמידה את עם ישראל מול מראה שגרמה להרבה אנשים לשוב למקורות שלהם". הרב תורג'מן אומר שהאחריות שלנו היא לוודא שהתהליך הזה ממשיך קדימה. "אנחנו צריכים להתפלל שההתעוררות הזאת לא תישאר ריקה מתוכן. כלומר, שאנשים באמת יתעוררו גם להיטיב את המעשים שלהם ולקיים תורה ומצוות בפועל. גם גילוי האמונה כשלעצמו הוא חשוב מאוד, אבל מתוכו צריך להגיע לקיום תורה ומצוות".

איך עושים את זה?

"יש הרבה אנשים שרוצים לשמור מצוות אבל חסר להם הידע הבסיסי ביותר. הם לא מכירים בכלל יהדות ולא יודעים מה צריך לעשות". הוא מפנה אותי לדבריו המפורסמים של הרב קוק, שדיבר על מדרגות שונות בהתקרבות ליהדות. "יש כיום בציבור הרבה כבוד הדת וחיבת הדת. השלב הבא הוא הכרת הדת, ומתוך כך יגיעו גם לשלב האחרון של קיום הדת".

חלק ניכר מהאנשים אינם נראים כמו מתפללים קלאסיים, אפילו ברמת הלבוש. איך מעכלים את האירוע הזה?

"יש הרבה ציניות סביב זה", הוא מודע לכך, "בעיקר אצלנו בציבור שאוהבים להיות שכלתניים. אומרים 'זה לא נחשב, מה זה שווה אם אחר כך הם חוזרים לאותם מעשים?' אבל אני חושב שזה לא כך. אם אדם אומר 'אחטא ואשוב' זו בעיה, אבל הרבה פעמים האדם יודע מה צריך לעשות, הוא פשוט עדיין לא מספיק חזק, אבל הרצון הנשמתי שלו נמצא במקום הנכון".

חיבור ללא מילים

בשעה שתים עשרה וחצי בלילה הודיע המנחה ברמקול שמתחילים. החזן התחיל לפייט וכולם איתו ברקע, חלק מתפללים בדבקות, חלק ממלמלים תוך כדי סיגריה, אבל כולם יודעים את המילים. השיא מגיע בי"ג מידות. הקהל כולו מנגן "א־ל מלך יושב על כיסא רחמים…" ואז בבת אחת 50 אלף איש כורעים ואומרים "ויעבור ה' על פניו ויקרא". מיד אחר כך מתחילים השופרות לתקוע והקהל משתתק. וואו.

אני מסתכל על האנשים סביבי. הרי זה אותו הנוער שאוהבים לרדת עליו ולקרוא לו בשמות. ערסים, נוער נודר ודוקר, מה לא אמרו עליהם. אבל בחודש אלול כל הקליפות יורדות, וזה בדיוק הנוער שגודש את רחבת הכותל באמצע הלילה כדי להתפלל לקדוש ברוך הוא ולבקש רחמים. "יָ־הּ שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ הַמְחַלִּים פָּנֶיךָ, אָבִינוּ לְבָנֶיךָ אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ".

באופן אישי, החוויה בשבילי הייתה כמו לגלות עולם חדש. בשכל כמובן ידעתי שיש בארץ ציבור מסורתי גדול, אבל עד היום לא יצא לי לפגוש אותו באופן כה ישיר ובלתי אמצעי. בתור אשכנזי שגר בהתנחלות, רוב האנשים סביבי נראים כמוני. באירועים המוניים, כמו מחנות של בני עקיבא או הפגנות של מועצת יש"ע, אני רגיל להיות חלק מקבוצת הרוב. והנה היום היו סביבי אלפי אנשים שלכאורה דומים לי – כולנו באנו להתפלל – אבל באמת הם גם כל כך שונים. יש ציבור שלם של אנשים שמאמינים ומתפללים, ואני לא מכיר אותם ולא דובר את השפה שלהם. היה בזה שיעור גדול בענווה.

השעה מתאחרת ואני מתחיל לצאת. צריך להספיק לרכבת האחרונה של השעה שתיים. במנהרה לכיוון היציאה אני פוגש משפחה שהגיעה מחיפה בהרכב מלא – שתי סבתות, אמא ושתי בנות. האחת לקראת בת מצווה, השנייה בערך בת שנתיים, עדיין בעגלה. מתברר שהאב ושני בנים נוספים עדיין מתפללים, אבל הן כבר היו צריכות קצת אוויר.

מה אתן הכי אוהבות כאן?

"להתפלל", אומרת הילדה בפשטות, "לומר את הסליחות". הסבתא מוסיפה, "את האווירה".

מה הכוונה "אווירה"?

"מה שמרגישים כאן לא מרגישים בשום מקום אחר", היא אומרת ומסכמת בשבילי את הערב. "החיבור לבורא עולם שחווים בערב כזה זה משהו שאי אפשר להסביר במילים".