בתקופה האחרונה אנו עדים ליותר ויותר דיווחים בתקשורת על אירועי אלימות כלפי גברים. כך, למשל, פורסמו באמצעי התקשורת בשבועות האחרונים מספר דיווחים על תקיפת גברים על ידי בנות זוגם, מקרים שכללו תקיפה פיזית, איומים, שליטה כלכלית והשפלה מתמשכת. באחד המקרים תיאר גבר כיצד שנים של אלימות ויחס פוגעני הסתיימו רק לאחר קריסה נפשית ופנייה מאוחרת לעזרה; במקרה אחר סופר על גבר שניסה להתלונן, אך נתקל בספקנות ובחוסר אמון מצד סביבתו והמערכת.
מקרים אלו זוכים על פי רוב לתהודה רגעית, אך נעלמים מהר מאוד מהשיח התקשורתי. נדמה שהם נתפסים כחריגים כמעט אנקדוטליים. אלא שהמציאות שונה לחלוטין: אירועי אלימות כלפי גברים אינם תופעה נדירה, אלא חלק מתמונה רחבה בהרבה מזו המוצגת לנו בדרך כלל שרובה נותרת סמויה מן העין. מחקרים מהארץ ומהעולם מצביעים בעקביות על כך ששיעורי האלימות כלפי גברים אינם נופלים באופן משמעותי משיעורי האלימות כלפי נשים, ובסוגים מסוימים של פגיעה אף משתווים להם. סקר ארצי שנערך לאחרונה על ידי יוזמת "קווים אדומים" מצא כי 3.8% מהגברים בישראל דיווחו על קורבנוּת לאלימות פיזית, וכ־9.8% מהגברים במדגם דיווחו על קורבנוּת לאלימות שאינה פיזית. נתון אחרון זה אף גבוה מדיווחי הנשים על אלימות שאינה פיזית, שעמדו על 8.9%.
מחסום הבושה גובה מחירים כבדים
עם זאת, אלימות זוגית היא רק ביטוי אחד לקורבנות גברית. גברים נפגעים גם מאלימות מינית, בילדות ובבגרות, מהתעללות רגשית מתמשכת, מפגיעות במסגרת העבודה, ממניפולציות ושליטה פסיכולוגית, וכן מפגיעות מוסדיות בתוך מערכות סמכות כגון צבא, משטרה, בתי סוהר ומקומות עבודה. במקרים רבים, הפגיעה אינה חד־פעמית אלא מצטברת ומתמשכת לאורך שנים.
למרות זאת, קורבנוּת גברית כמעט ואינה מדוברת. גברים מדווחים פחות, פונים פחות לשירותי סיוע, ולעיתים אף אינם מזהים את עצמם כקורבנות, בפרט כאשר הסביבה משדרת שגברים הם בעלי הכוח והשליטה, העצמאות והחוסן הרגשי. בתוך תפיסת עולם זו, פגיעוּת נתפסת כחולשה, ובקשת עזרה ככישלון. גבר שנפגע נדרש לא רק להתמודד עם עצם הפגיעה, אלא גם עם ערעור זהותו הגברית ועם שאלות של בושה, אשמה והכחשה.
אולי יעניין אתכם
מחקרים מלמדים שפגיעות לא מטופלות קשורות מביאות לדיכאון, חרדה, פוסט־טראומה, שימוש בסמים והתנהגויות סיכון. אין זה מקרה ששיעורי ההתאבדות בקרב גברים גבוהים משמעותית מאלה של נשים, בישראל ובעולם. כאשר מצוקה אינה זוכה להכרה ולמענה, היא אינה נעלמת, היא מחמירה. זאת ועוד, השתיקה הציבורית לא נשארת ברמה האישית. יש לה השלכות חברתיות כבדות משקל המשפיעות על זוגיות, הורות ותפקוד תעסוקתי, ולעיתים אף מחלחלות לאלימות חוזרת, כלפי העצמי או כלפי אחרים. התעלמות מקורבנות גברית אינה רק בעיה של מי שסובל ממנה, היא פוגעת בבריאות הציבור ובחוסן החברתי.
המחיר הציבורי של התעלמות מקורבנוּת גברית
מכאן, כי מעבר לבעיה האישית של גברים קורבנות, ישנה בעיה מערכתית עמוקה. קורבנות גברית נתפסת במידה רבה כבעיה שולית, שאינה נמצאת בלב סדר היום הציבורי והתקציבי. השיח המגדרי הממסדי נוטה למסגר גברים כקבוצה חזקה ופוגעת ונשים כקבוצה מוחלשת ונפגעת. מסגור זה תרם אמנם להגנה על נשים שנפגעו, וזה מצוין, אך הוא מתקשה להכיל מורכבות. התוצאה היא שמערכות הרווחה, הבריאות ואכיפת החוק אינן ערוכות באופן מספק למתן מענה לגברים נפגעים. בהיעדר הכרה מוסדית, אין נתונים מספקים; בהיעדר נתונים, אין תקציב להכשרות והקצאת תקנים; ובהיעדר כל אלה, אין שירותים. כך נוצר מעגל סגור של הדרת גברים.
דווקא מתוך מחויבות לערכים של שוויון, צדק והגנה על נפגעים, נדרשת הרחבה של נקודת המבט. הכרה בקורבנות גברית אינה באה על חשבון נשים נפגעות, אלא מבקשת להוסיף דיוק והבנה של המציאות החברתית במלואה. לאחרונה ראה אור הספר שברים שקטים: השתקה חברתית של קורבנוּת גברית- מסע בין פגיעות, זהות והחלמה, בעריכת ד"ר יעל וילצ'יק-אביעד וד"ר ורד נאמן-חביב שיצא בהוצאת אוניברסיטת אריאל בשיתוף עם עמותת "לצידכם". הספר מאגד מחקרים וניתוחים מתחומי הקרימינולוגיה, הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית, העוסקים בקורבנות גברית על היבטיה השונים. הוא מבקש לשים זרקור על מחירן האישי והחברתי של מנגנוני ההשתקה ועל הצורך הדחוף בהכרה ובשינוי מדיניות.
עמותת "לצידכם", השותפה להוצאת הספר, פועלת בשטח כדי לתת מענה ייעודי לגברים נפגעים באמצעות ליווי רגשי, ייעוץ וקבוצות תמיכה. פעילותה מדגימה כיצד הכרה, מקצועיות ורגישות לצרכים הספציפיים של גברים יכולות להפוך שתיקה ממושכת למענה ממשי. האתגר כעת אינו רק מחקרי, אלא ערכי ומדינתי: האם נהיה מוכנים לראות את מי שנותרו עד כה בלתי נראים.
הכותבת היא מרצה בכירה בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל
