בשנתיים של עצימוּת המלחמה, רבים שיערו שעבודתי כפסיכולוגית עברה תפנית דרמטית. לא מעט הניחו שעכשיו הסיפורים קשים מנשוא, שמגיעים מטופלים “מפורקים”, ושהקליניקה משקפת באופן חד עד כמה קשה בחוץ, בחיים האמיתיים. אלא שהאמת פשוטה יותר: סיפורי ספת הפסיכולוג מעולם לא היו משמחים או מרנינים במיוחד, לא בעתות שלום וגם לא בעתות מלחמה. אנשים לא מגיעים לטיפול פסיכולוגי כדי לספר שגורלם שפר עליהם, אלא כדי לתנות את צרותיהם, וצרות, לא פעם, הן קשות ומכמירות לב.
אחת התובנות היותר משמעותיות עבורי בעבודתי בשנתיים האחרונות הייתה לצפות בשינוי שחל אחרי שמחת תורה השנה. כן, השנה, כלומר לא שמחת תורה ההיא של ה'תשפ״ד, אלא דווקא זו של ה' תשפ״ו, לאחר חזרת החטופים ועם הפוגה בלחימה העצימה.
בשנתיים האחרונות דובר הרבה על "חוסן" – אם חוסן נפשי אם חוסן לאומי. אמנם המילה "חוסן" לא נבחרה כמילת השנה על ידי האקדמיה ללשון העברית במהלך המלחמה, אך היא הייתה שגורה על לשונם של רבים. היא נועדה להביע את האמונה כמו גם הציפייה שכולנו נהייה חזקים דיינו לא רק לשרוד את המצב אלא גם להצמיח מתוך עצמנו קומה נוספת של שאר רוח ויכולת תפקוד. חיפשתי את המילה חוסן בתנ"ך ומצאתי כך:
"ונתתִּי אֶת כָּל חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת כָּל יְגִיעָהּ וְאֶת כָּל יְקָרָהּ וְאֵת כָּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה" מתנבא הנביא ירמיהו (כ', ה'). כלומר האוצר – הוא הרכוש שנצבר במהלך השנים – נמצא ב"מחסן", במצבור של ה"חוסן".
אולי יעניין אתכם
לפי זה, החוסן הוא אותם קניינים רוחניים ונפשיים שצברנו במהלך השנים אשר משמשים כמאגר לתפקוד שלנו בימי שגרה ובימי חירום כאחד. כך באופן פיזי, כמו בפסוק המקראי (בו הוא אמנם נבזז), כך גם באופן נפשי ומנטלי. השבעה באוקטובר תפס כל אחד מאיתנו עם מאגר אוצרות שונה מבחינה אישית, זוגית, משפחתית ותעסוקתית. לא הרי המחסן שלי ככזה של שכנתי מבחינת כמות המאגרים, איכותם והסדר בו הם ניצבים. וכאמור: מה שנכון למחסנים הפיזיים שלנו, נכון כפליים באשר למחסנים הנפשיים.
אחרי שמחת תורה דהשתא מתקבלת, לפחות אצלי בקליניקה, התחושה שרגשות וקשיים מוכמנים מתחילים לבוא לידי ביטוי והפצעים והכאב משתחררים החוצה. לא מדובר רק בנשות מילואים הניצבות בפני הסבב המי יודע כמה או חיילים ששבו משדות הקרב. טווח הנושאים הוא רחב ומנעד הגילאים כבר עבר מזמן את מחויבי הגיוס. האם אנשים פשוט השתמשו במשך השנתיים האחרונות בכל אוצרותיהם הפנימיים והמחסנים מרוקנים? או שאולי ניתן ללמוד על עוד רבדים שקיימים במחסנים שלנו?
יתכן שחלק ממה שאנו מכנים חוסן אינו מתמצה ביכולת להחזיק מעמד, אלא גם ביכולת הפנימית לתת לעצמנו רשות לשחרר ולהיסדק. זה לא כישלון של המערכת הנפשית שלנו, אלא אדרבא: זהו ביטוי לניהול בריא ומושכל של המחסנים, כזה שיודע מתי לגייס כוחות מהמחסן, ומתי להרפות; מתי להשתמש באוצרות ומתי שוב להיכנס למצב של התארגנות מחודשת וצבירה נוספת.
יש בחדר הפסיכולוג משהו שמתפקד כנייר לקמוס של כוחות הנפש של החברה הישראלית. אלא שבתקופה הזו נדמה שהכיוון התהפך: לא רק הקליניקה משקפת את מה שקורה בחוץ, אלא שהחברה כולה מתנהלת כמו קליניקה אחת גדולה במצב סוער וכאוטי, רק שחסר הפסיכולוג שמכיל, מנחה ומווסת. אחרי תקופה ארוכה של אחזקה, של אחדות, של התגייסות, של החזקת המערכת בכל מחיר – הסדקים לא איחרו להופיע. סדקים אלה הכרחיים בתהליך הלמידה הנפשית. הם מבטאים צורך עמוק להרפות ובקשה לגיטימית להתארגנות מחודשת ולחוזה חברתי חדש. אולם בתוך כל זה עלינו לזכור שבשונה ממה שמתאפשר במיקרוקוסמוס הטיפולי, תחת מעטפת של איש מקצוע מיומן, בחברה הכללית אין לנו את הפריבילגיה להתפרק ולשרוף את האסמים שבתוכם מצויים האוצרות. השאלה שמונחת לפנינו איננה אם נותרו בנו כוחות, אלא אם נצליח להיות המבוגרים האחראיים המבינים את הצורך בפירוק ושימור גם יחד.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית
