מי לא מכיר את מטבע הלשון "נמצא ללא רוח חיים" המוכרת לנו מכותרות בתקשורת, בפרט בחודשים האחרונים. כולנו מודעים לכך שאלה מילים 'מכובסות' שמאחוריהן מסתתר כאב עצום של אובדן חיים לאחר סבל מתמשך שהביא את האדם אל הנורא מכל – התאבדות. הרגע שבו אדם נוטל את חייו בידיו, הוא רגע שבו הוא לא מוצא שום מוצא אחר מתהום חשוכה ועמוקה בה הוא שרוי, והמוות נראה לו כמוצא יחיד. זהו רגע קשה ביותר; רגע שלעיתים מנקז אליו מצוקה רבת שנים ולעיתים מצוקה קצרה, אך קיצונית ומערערת.
האנומליה הקיצונית בבחירה של האדם במוות ובהכרזתו "טוב מותי מחיי", מערערת את כל הסביבה ופעמים רבות משאירה אותה נבוכה, מבוישת ולעיתים אף נוטה להכחשה, שכן לא ניתן להסבירה. האם יש דבר מה שניתן לעשות אל מול עוצמות סבל שכאלה – אל מול צעד שמעבר להיותו איסור חמור מערער את כל שאנו רגילים לחשוב על טבעו של האדם שהוא חפץ חיים ושהמוות נגזר עליו בעל כורחו? התשובה המפתיעה שלא רק שיש מה לעשות אלא שאובדנות ניתנת למניעה!
לא, לא מדובר באיזושהי התוויה רפואית של תרופה פסיכיאטרית כזו או אחרת אלא בדרך פשוטה הרבה יותר. מחקרים רבים שנערכו עם אנשים ששרדו ניסיונות אובדניים מלמדים על אמביוולנטיות רבה שליוותה את האדם עד רגע ההחלטה הסופית שלו. מחקרים אחרים מלמדים על כך שהאובדנות עצמה היא תוצאה של כניסה למצב מנטלי של מעין "ראיית מנהרה" שלא מאפשרת חשיבה על שום מוצא אפשרי אחר. המשמעות של תובנות אלה היא פשוטה – לו רק יכולנו להרחיב את האמביוולנטיות יתכן שהיינו יכולים להציל חיי אדם. האם זה ניתן? גם כאן התשובה היא חיובית ואפילו פשוטה יותר משנדמה.
עמותת 'מש"ה – התנועה למניעת התאבדות', בה אני זוכה לקחת חלק כמתנדב, עוסקת בכך ומצאה שהתשובה נמצאת בקהילה שנמצאת סביב האדם הסובל. המעגל שנמצא סביב האדם יכול להתייחס למצוקתו בחוסר אמון מסיבות לכאורה מוצדקות, ובכך להעמיק את בדידותו וסבלו ולמעשה לדוחפו לעבר אותה מנהרה חשוכה. אך אותו מעגל יכול לתת אמון בעוצמת המצוקה, הוא יכול לתת אמון במשאלת המוות שלו, ובעצם נתינת האמון הוא יחבור אל האדם ולא ישאיר אותו בבדידותו הרעילה ומסכנת החיים!
אולי יעניין אתכם
כאשר האדם הסובל חש שמכירים בסבלו, משהו זעיר עשוי לנוע בו, תנועה קלה וסמויה עשויה להתחולל בנפשו, ולעיתים ידו תהיה מושטת חזרה אל עבר היד המבקשת לחבקו. אותה אמביוולנטיות תקבל העצמה ויתכן שהקול הבוחר בחיים יגבר בו! הוא לא יהפוך מיד לאדם אחר, חייו ימשיכו להיות קשים, אך משנוצר הקשר ונבנה האמון יתכן שהחיים ייראו בצורה מעט שונה מכפי שנראו לפני כן, וניצוץ של תקוה יתגלה בהם.
רעיונות אלה דורשים מעגל לא גדול של אנשים קרובים ולאו דווקא בני משפחה שיעטפו את האדם הסובל, אנשים שיכירו בסבלו. אנשים אלה יהיו מוכנים לשוחח אתו על מצבו, יבקשו להבין ולגעת בתהומות בהן הוא מצוי ואפילו יעזו לשאול ברגישות אך בצורה ישירה אם הכאב גדול עד כדי בקשת המוות. ומשייענו בחיוב, לא יירתעו אלא יחבקו, יגלו הבנה (הבנה איננה לגיטימציה), ויהיו אתו. כן, לעיתים כל שנדרש הוא נוכחות ממשית ואמפטית.
הניסיון העשיר שהצטבר בעמותת מש"ה מלמד שפעמים רבות זה עובד! ניתן ללמד אנשים ולתרגל איתם שיח ישיר, נוכחות מיטיבה. ניתן לטעת בהם את האומץ ללכת צעד אחד קדימה ולהושיט יד אל האדם הסובל, בעוד רבים וטובים מבקשים מתוך מבוכה ללכת שני צעדים אחורה ולהסיט את מבטם לצדדים.
זו איננה האשמה כלפי בני משפחה שאיבדו את יקירם; זוהי קריאה לרבני קהילות, למובילים בקהילה ולכל אדם שמוכן ללמוד ומאמין בכוחה של רוח החיים הפועמת בכל אחד ואחד מאיתנו. עלינו להטות אוזן ולהושיט יד לאנשים שחלקם לחמו עבורנו בשנתיים וחצי האחרונות וחלקם חיים בינינו בשתיקה, בהסתרה ואף בבושה וחושבים שחייהם אינם ראויים לחיותם. אנו יכולים להיות שם למענם ועלינו ללמוד כיצד לעשות זאת. זוהי גם קריאה לאדם הסובל ולסביבתו, פנו לעזרה, ואל תישארו עם זה לבד, כי שיחה ושיתוף עשויים להציל חיים.
הרב ד"ר יהודה אלטשולר עומד בראש ביהמ"ד ובראש תכנית "עשה לך רב" להכשרת רבני קהילות במכון הגבוה לתורה, אונ' בר-אילן, ומתנדב בעמותת מש"ה – https://www.moshe.org.il/
