אתמול בעלי הגיע הביתה ל"אפטר". לפנים העייפות והמדים המאובקים כבר התרגלתי, אבל התרגשתי לראות שבידיו החזיק זר פרחים. לרגע אחד הלב התרחב, אבל מיד אחר כך הוא התכווץ. בתוך הבית פנימה, פיתחנו כבר סוג של הומור שחור: בכל פעם שהוא מביא לי משהו, אני יודעת שהצו עומד להתארך. הפרחים האלה הם לא רק רומנטיקה, הם סוג של דמי רצינות. הכנה למכה. "תראי כמה אני אוהב, ותחזיקי חזק, כי אני נעלם לעוד שבועיים". אם תרצו, כאורך הצו – גודל הזר.
ופתאום, בתוך השקט של הבית, הבנתי שהדינמיקה הזו, של פרחים תמורת שירות, דומה ליחסים שאנחנו מנהלים בשנתיים האחרונות עם המדינה. ככה הממשלה מתנהלת מולנו. בכל פעם שהעומס גדל, בכל פעם שצווי המילואים עומדים להתגבר – הם זורקים עלינו עוד "זר פרחים". עוד מתווה הטבות, עוד מענק חד-פעמי, עוד שובר לחופשה. הם מנסים להאביס אותנו כדי להמתיק את הגלולה המרה, לטשטש את הכאב. אבל האמת היא שאנחנו לא צריכים המתקה. אנחנו צריכים ריפוי. אנחנו צריכים טיפול שורש למצב חירום שהפך לשגרה מסוכנת.
מאז שפרצה המלחמה, כולם מבינים שתפיסת הביטחון מוכרחה להשתנות. צורכי הביטחון השתנו. כולם מבינים שצריך עוד לוחמים על הגדרות, כדי שהסורים (ושאר אויבי ישראל) לא יהיו שם. הצווים שנשלחים פעם אחר פעם, אינם הפתעה, הם תכנית סדורה. ולצד הצו – מגיעים הפרחים – מתווי ההטבות.
המלגה תעזור לסטודנט לשלם את שכר הלימוד, אבל לא תפצה על הפסד השיעורים. טיפול הזוגיות יסייעו לגשר על הפערים שנוצרו בזוגיות אך לא ימנעו אותם. מענק מילואים יסייע לחשבון הבנק, אבל לא יביא פרנסה. המתווים עוזרים, אבל בסופו של דבר הם מהווים פלסטר.
אולי יעניין אתכם
יש לנו אחריות לא רק להגן על הגבולות בהווה, אלא לדאוג שיהיה מי שיגן עליהם בעתיד. כשאני מסתכלת על הילד שלי, שעלה השנה לכיתה א', אני שואלת את עצמי: איך ייראו החיים שלו כשהוא יהיה בן 18? אם לא נקבל היום החלטות אמיצות, אם לא נבנה תוכנית לטווח רחוק – יהיה לו קשה מאוד לחיות כאן.
חשוב לי לומר לקוראי "בשבע", ציבור שיודע בדיוק מהי מסירות נפש: אני לא נלחמת בחרדים. אני לא מחפשת מריבות מיותרות בזמן מלחמה. אבל אני כן נלחמת על כך שחייב להיות כאן תיקון חקיקה אמיתי. לא עוד קומבינה פוליטית, אלא רפורמת עומק. אנחנו חייבים להגדיר מחדש את "מעמד המשרת". להבין שהקבוצה הזו – הכיפות הסרוגות, המסורתיים, הקיבוצניקים, הפריפריה – היא קבוצת הליבה שמחזיקה את האתוס הישראלי, את הכלכלה, את הלכידות ואת הביטחון.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לגדל דור שירגיש "פראייר". אנחנו צריכים לגדל דור שיודע שמי שתורם למדינה – המדינה מצדיעה לו, לא רק בזר פרחים לשבת, אלא בחינוך, בדיור, בפרנסה ובשותפות אמיתית. אם לא נעבוד על זה מעכשיו, כשהם בכיתה א' – לא נצליח לתקן כשהם יעלו על מדים.
עו"ד רותם אבידר צאליק היא מייסדת שדולת המשרתים ואשת מילואימניק
