יש כמה דברים בחיים שאני כבר כנראה לעולם לא אבין. למשל למה כשעומדים בתחנת אוטובוס צריך לנפנף לנהג שיואיל בטובו לעצור. למה אנשים שורפים שעות על גבי שעות בוויכוחים פוליטיים עקרים, כשברור שלא רק שאף אחד לא ישתכנע אלא גם שאף אחד לא באמת מקשיב. או למה אומרים שהמלחמה בעזה נגמרה כשמטרת העל המוצהרת הייתה לחסל את חמאס, אבל בשטח לא רק שחמאס עומד על הרגליים, הוא גם מתכונן במרץ לסיבוב הבא. ממה נפשך – אם המלחמה לא נגמרה, למה אומרים שהיא מאחורינו? ואם היא כן נגמרה, למה אנחנו עדיין עושים מילואים שלא נגמרים?
בגלל זה ממש שמחתי כשלפני כמה שבועות הגדוד שלי שלח לנו הזמנה למה שהוגדר כ"ערב גדוד לרגל סיום סבב נוסף". יש גדודים שעושים אירועים כאלה כדי לציין את סיום המלחמה, אבל בגדוד שלי יש אנשים מפוכחים. אולי בגלל שרובם מתנדבים שכבר עברו את גיל הפטור ממילואים, ויש להם מספיק ניסיון כדי לדעת שמלחמה נגמרת כשהאויב מניף דגל לבן, לא כשבאולפני החדשות מחליטים שהגיע הזמן לוועדת חקירה ממלכתית.
כנראה בגלל הגיל הממוצע הגבוה של החיילים בגדוד, הערב התקיים בדיור מוגן יוקרתי אי שם בארץ. כלומר יכול להיות שהמארגנים לא הצליחו למצוא מקום אחר, אבל בהחלט ייתכן שהם פשוט ניסו לרמוז לנו משהו. לא יודע, בגילנו כבר קשה להבין רמזים. בכל אופן היה ערב מרומם, מלא גילויים חדשים. למשל שאנשים נראים אחרת עם בגדים אזרחיים וגילוח. שיש דבר כזה נעליים שלא מרוחים עליהם שלושה קילו בוץ. ושאוכל לא חייב להגיע בחמגשיות קרות, הוא אשכרה יכול להיות חם, ואפילו טעים.
ככה העברנו ערב נעים, נפרדנו בהצדעה מהמג"ד התותח שימשיך לטחון ימי מילואים בתפקיד בכיר יותר, איחלנו הצלחה לסמג"ד התותח לא פחות שייכנס לנעליו והמשכנו לרגע השיא של הערב: המתנות שהגדוד הכין לנו. כל אחד קיבל עציץ, מכשיר חשמלי שעד עכשיו לא הבנתי מה עושים איתו, שלט יפה לדלת שמצהיר שכאן מתגוררת משפחה במיל', ושטיח. לא שטיח פרסי, כזה שאפשר לישון עליו בממ"ד בסבב הקרוב עם הפרסים. גם לא שטיחון לאמבטיה, כי מה למילואימניקים ולמקלחת. מה שחיכתה לנו בסוף הערב זו ערמה עצומה של שטיחונים חמודים, מהסוג שמנגבים עליהם את הרגליים כשמגיעים הביתה. יש אנשים שעושים את הפעולה הזאת כל יום. אצל אנשי מילואים, לפחות בשנתיים האחרונות, זה קורה הרבה פחות.
אולי יעניין אתכם
השם שלי זה אני
הדבר הראשון שקפץ לי לעין היה שעל השטיח כתוב "ישראל". למרבה התדהמה, אף אחד חוץ ממני לא התרגש מזה.
"לא הבנתי", מלמלתי, "צה"ל מצפה שננגב את הרגליים במדינה?"
"למה?" אמר זה שעמד לידי.
"זה שטיח לניגוב רגליים", אמרתי, "וכתוב עליו ישראל".
הוא בחן אותי במבטו שנייה ארוכה. "זה השטיח של משפחת ישראל", הוא הפטיר בטון ששמור לאהבלים מצטיינים כמוני, "כל משפחה מקבלת שטיחון עם השם שלה".
סקרתי את השטיחונים האחרים, ובאמת, על כל אחד מהם היה שם אחר. "זאת אומרת שאני אמור לנגב את הרגליים עם השם שלי?" שאלתי.
"אתה לא חייב לקחת", הוא אמר, והלך עם השטיחון שלו לחפש אנשים יותר אינטליגנטיים.
בעיני רוחי ראיתי אותי מגיע מדי יום הביתה ומנגב את הנעליים בעצמי, זאת אומרת בשם המשפחה שלי. זה לא כל כך מצא חן בעיניי. מילא אני, אבל מה יקרה כשיבואו אורחים ויראו את השם שלי פרוס לרגליהם? הם בטח יגידו "איזה יופי, כבר מזמן רצינו לדרוך על השרייבר המעצבן הזה" וינגבו את רגליהם במשך דקות ארוכות, ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה בהקפדה רבה ויכתימו את השם שלי בלכלוך ובאבק ובמסטיקים שנדבקים לנעליים. בסופו של דבר, הנכס הכי חשוב של האדם בעולם הוא שמו הטוב. אז למה הגדוד רוצה להרוס את השם שלי? הוא לא יודע שאני עושה את זה בעצמי הרבה יותר טוב?
נכון, הרהרתי, אני באמת לא חייב לקחת את השטיחון. אני יכול להישאר עם השטיחון הישן שלי, זה שכתוב עליו "ברוכים הבאים" ואני דורך עליו יום יום בכניסה לבית כדי שכולם ידעו מה דעתי על אורחים. בעצם, עלה במוחי רעיון זדוני, כדי לפתור את הקונפליקט אני יכול לקחת שטיחון של מישהו אחר ולדרוך עליו כאוות נפשי. ניסיתי להיזכר מיהו החייל שאני הכי לא סובל בגדוד אבל לא הצלחתי, הן בגלל שהזיכרון שלי כבר מזמן לא משהו והן מפני שאין אחד כזה. בגדוד שלנו יש המון אנשים טובים, אי אפשר לשנוא שם אף אחד, למרבה הצער. מה עוד שהבנתי שאם אני לוקח שטיחון של מישהו אחר, מישהו אחר ייקח את השטיחון שלי וידרוך עליי בבחינת דרוך פורה בתוך בצרה, נתוץ צרי באף ועברה, וזה לא עשה לי כל כך טוב.
משטיחים את השיח
אולי זו בכלל הייתה המטרה, להזכיר לנו שאנחנו בסך הכול פרטים קטנים שלא יכולים לעמוד בפני עוצמתה של המערכת. לכל איש יש שם, אבל הצבא מסתכל רק על המספר האישי. באנחה של השלמה לקחתי את השטיחון עם השם שלי ויצאתי אל הלילה הקריר עם עציץ מלבלב, שלט לדלת, מכשיר חשמלי שעד עכשיו אני לא מבין מה עושים איתו, שטיחון ממשרד הביטחון ותובנות חדשות לגבי מקומו של הפרט בעולם מערכתי שדורך עליו. זאת אומרת על השם שלו.
ואולי, אמרתי לעצמי בדרך הביתה, השטיחון הוא מוטיב סמלי לשטחיות שאוחזת בנו. הרי מה אנחנו רוצים מאז 7 באוקטובר? לשטח את עזה, לפרוס שטיח אדום לרגלי החטופים שחזרו הביתה ושטראמפ יביא שלום על גבי שטיח מעופף. במקום זה משטיחים – שלא לומר משחיתים – את השיח, שוטחים תלונות בלי סוף ומקווים שלא יירו עלינו טילים ולא נצטרך להשתטח על הקרקע.
כך או כך, מאז הערב הגדודי אני חולץ את הנעליים בכניסה לבניין, עולה במדרגות רק על קצות האצבעות ונכנס הביתה בדילוג רחב מעל השטיח, שלא יהיה חילול השם. הבית מלא בוץ, זה נכון, אבל אני מעדיף לעבור על הרצפה עם סמרטוט מאשר שהשם שלי יהיה סמרטוט.
בינתיים אנחנו ממשיכים להעביר לרצועה טונות של ציוד כאילו הומניטרי, טראמפ משבח את חמאס, קטאר וטורקיה חזק בעניינים ושכבה דקה של מילואימניקים ממשיכה לשאת בנטל, כי למה לא לנגב בנו את הרגליים. לפחות לגדוד שלי לא קראו, עדיין. אולי בגלל שאנחנו עושים קולות של שטיח.
לתגובות:
