לגדול עם ההורים

ברגע אחד, קטן ושקט, האסימון נופל. אולי זה קרה כשראיתם את אבא מהסס פתאום לפני מדרגה שפעם היה מדלג עליה, או כשאמא שאלה את אותה שאלה בפעם השלישית בחמש הדקות האחרונות. פתאום הדמויות הגדולות של חיינו, אלו שתמיד היו המשענת, מי שלימדו אותנו הכול על העולם, שהיו הכתף החזקה והבטוחה – זקוקות לנו.

וזה קורה, כמעט תמיד, דווקא כשאנחנו בשיא המרוץ. אנחנו לחוצים בין הקריירה התובענית, גידול הילדים המתבגרים והרצון להספיק הכול. בתוך העומס הזה אנחנו נקרעים בין האהבה, המחויבות והרצון לגמול להורים טובה, לבין העייפות, הבירוקרטיה והחשש לפגוע בכבודם של האנשים היקרים לנו.

אז איך מתנהלים בתוך המצב החדש והמאתגר? איך שומרים על כבודם של אבא ואמא גם כשהגוף שלהם נחלש והזיכרון מתעמעם? איך מנהלים את הכאוס המשפחתי בלי להתפרק? איך שומרים על שלום בית כשהעצבים מתוחים, ואיך מוצאים בתוך הקושי הגדול הזה רגעים של חסד, קרבה והזדמנות לצמיחה משפחתית? יחד עם נשות מקצוע ומשפחות אמיצות שניאותו לשתף בהתמודדות, ביקשנו ללמוד איך ללוות את ההורים בתקופה הזאת באהבה ובכבוד, ברגישות ובאחריות.

כשהחיים מתוחים עד הקצה

אולי יעניין אתכם

עוד מאת צורית פניגשטיין מלמטה למעלה

עוד מאת צורית פניגשטיין עץ משפחתי

זהו כנראה אחד המעגלים הבטוחים והבלתי נמנעים ביותר בחיים האנושיים: כולנו נזדקן. וכמעט כולנו, אם יתמזל מזלנו ומזלם של הורינו לאריכות ימים, נזכה ללוות אותם בתהליך ההתבגרות. זוהי התמודדות רלוונטית לכל משפחה, חוצת מגזרים, מעמדות ותרבויות. אך למרות הטבעיות של התהליך, כשהוא מגיע – הוא כמעט תמיד תופס אותנו לא מוכנים.

"הייתי רוצה לשנות את הגישה שבה אנחנו רגילים להסתכל על הזקנה", פותחת אולי ספוקויני, יועצת גרונטולוגית ומלווה משפחות בגיל השלישי, שמביאה אל השולחן פרספקטיבה אחרת על התקופה המורכבת הזאת. גרונטולוגיה היא חקר ההזדקנות על כל היבטיה. "הזקנה היא תקופה מאתגרת, אך בו־זמנית היא זכות, ברכה והזדמנות. מטרתנו להיטיב ולנסות להקל מעט את האתגר. לא להישאר במקום של קבלת הדין, גרירת רגליים ועיסוק בכל מה שגוזר עלינו הגוף, אלא לשאוף ליותר מכך: לרצות, לחלום, לתכנן, לחיות נכון, שמח וטוב ככל שרק אפשר".

אבל לפני שמדברים על ההזדמנות, הברכה והזכות, חייבים להישיר מבט אל המציאות כפי שהיא נחווית בבתים רבים: מציאות של בלבול, עומס וכאב. "הילדים פונים אליי בדרך כלל על רקע קושי בהתנהלות מול ההורים והמשפחה", מתארת ספוקויני. "זו יכולה להיות ירידה הדרגתית בתפקוד אחד ההורים או שניהם – תחושה שההורה נעשה עצוב, איטי, דיכאוני, וצריך לעשות סדר. זה יכול להיות משבר פתאומי מובהק כמו אירוע מוחי, גילוי מחלה או נפילה, שמשנים באחת את התפקוד והסדר המשפחתי".

ההתפכחות וההבנה שהמצב השתנה, לא תמיד מגיעות מיד. במקרים רבים המשפחה חווה תקופה של עמימות, שבה הרמזים מצטברים לאט לאט לכדי תמונה מדאיגה. אצל שרה (שם בדוי), התהליך היה מתעתע. הוריו של בעלה עברו לגור לידם כדי להקל על עצמם ולחסוך את העלייה לקומה הרביעית בביתם הישן. המעבר נועד להיות פתרון טכני, אבל מהר מאוד התברר שהבעיה עמוקה יותר. חמותה, אישה חכמה וחדה, נמצאת בתהליך הדרגתי של ירידה מנטלית, שנמשך כמעט עשור.

"לאט לאט התרבו הרמזים שיש כאן משהו בעייתי, לא הגיוני", משחזרת שרה. "שמתי לב לראשונה כשנולדה לי בת, ובאותה תקופה נולד במשפחה עוד נכד. היא התבלבלה בין התינוקות כל הזמן. זה היה הסימן הראשון ונדלקה לי נורה אדומה. רק בהמשך, כשצצו עוד סימנים, התחלנו להבין שאכן יש פה בעיה".

הקושי הגדול באבחון נבע מכך שהמצב היה הפכפך ולא לינארי. "היא אישה חכמה והצליחה להטעות", מסבירה שרה. "אנשים מסביב לא הרגישו. לקח זמן עד שהבנו שזו דמנציה".

גם אצל סיגל (שם בדוי), שליוותה את אביה, הסימנים היו שם, אך הפרשנות הייתה שונה בהתחלה. "חייתי בהשלמה עם השלבים השונים של ההזדקנות", היא מספרת. אביה סבל מדמנציה, והדבר התבטא בשינויים התנהגותיים שבמבט ראשון נראו כמו "סתם" שינויי גיל או אופי.

"ראינו הסרת אחריות שעוברת לאמא באופן טבעי. לא הבנו למה. ראינו אצל אבא, למשל, בזבזנות כספית פתאומית, התנהגות שמולידה עימותים. בהתחלה חשבנו שאלו חילוקי דעות רגילים. פתאום הוא היה הולך לאיבוד, חיפשנו את האוטו. המקרים הלכו והתרבו".

הדרמה הזאת מתרחשת בדרך כלל בנקודת הזמן העמוסה והלחוצה ביותר בחיי הילדים התומכים בהוריהם. הילד, שנמצא בשיא הקריירה, מגדל ילדים מתבגרים ולעיתים כבר מטופל בנכדים משלו. המשאבים – זמן, כסף, פניות רגשית – מתוחים עד הקצה. "כשמדובר בתמיכה בהורה שמתמודד, הרבה ילדים נמצאים בתוך שלב עמוס ביותר של החיים", מסבירה ספוקויני. "פתאום נכנס העיסוק בצרכים של אבא ואמא. זה קשה נפשית כי היוצרות מתהפכות. ההורה היה העוגן, התמך של המשפחה. כעת הוא הנתמך. זה קשה נפשית וקשה טכנית. אין זמן, אין פניות, ויש צורך בשיתוף פעולה ובהתגייסות של כל הילדים. לפעמים זה מתנגש גם עם הצרכים של בני הזוג של הילדים. זה דורש זמן וכוחות על חשבון הזוגיות, הילדים והקריירה".

נועה (שם בדוי) היא דוגמה כואבת לעומס הבלתי אפשרי הזה. היא מתמודדת עם חזית כפולה ומכופלת: "כבר חמש שנים שאבא שלי לא בבית, הוא גר בבית אבות. חמי עם דמנציה ואבא שלי סיעודי. ובתוך הבית יש לי ילד מיוחד עם פיגור עמוק ונכות. יש לנו תורנויות גם בצד שלי וגם של בעלי".

בעבור נועה, הטיפול בהורים הוא לא רק משימה, אלא מסע הישרדות יומיומי. "זה לא קרה ביום אחד. אבא שלי היה כבר שנים חולה בסוכרת. בעקבות הסוכרת הידרדר מצבו הבריאותי, מה שגרם לאי ספיקת לב, פצעים ברגליים, בעיות בכליות ועוד. בכל פעם הזעיקו אותנו לבית החולים. היינו בין אשפוזים עד שנאלצנו למצוא מקום קבוע בעקבות הידרדרות המצב הרפואי והנפשי".

לא לחנך את אבא ואמא

הכאוס, כפי שמגדירה אותו ספוקויני, הוא לא רק רגשי אלא גם בירוקרטי ומעשי. "פתאום באמצע החיים אנשים מוצאים עצמם במצב לא מוכר. כל הניהול של התיק הרפואי דורש ללמוד דברים חדשים ברפואה ועל ההורה. צריך ללמוד על המצב הכלכלי, הזכאויות והמצב המשפטי החדש לפעמים. זקנה היא דבר יקר. לעיתים זה כרוך בטיפולים, אשפוזים, הנגשת בית, עובד זר. צריך להכיר את הזכויות, חשוב לדעת".

בתוך הסערה הזאת ספוקויני מנסה לעשות סדר, להתוות דרך וללמד שפה. ביסודה היא אשת לשון וחינוך, ואת הדוקטורט בחרה להקדיש לחקר השיח, ובתוכו התמחתה בלימוד והגדרת כלים לניהול שיח קונפליקטואלי בצורה מכבדת ומזמינה לדיאלוג. "החיים שלנו מלאי מערכות יחסים", היא אומרת, "ובכל אחת מהן אין־סוף קונפליקטים. אחת ממערכות היחסים הרגישות האלה היא מערכת היחסים שבין הורים לילדים. לא פחות רגישה היא מערכת היחסים שבין אחים. כך בכל גיל ושלב, אבל בתקופה זו של הזקנה אולי אפילו יותר". את התובנות והכלים הללו היא מביאה איתה אל ניהול הטיפול והייעוץ הגרונטולוגי.

"ייעוץ גרונטולוגי הוא ייעוץ הוליסטי", היא מסבירה. "בניגוד לגריאטריה העוסקת רק בגוף, כיועצת גרונטולוגית אני מבקשת לבחון את המכלול – לראות תמונה שלמה של תפקוד, מצב רפואי, מצב חברתי, קוגניטיבי, רגשי, ממה מורכב לוח הזמנים השבועי, מהו המצב הכלכלי, המערך המשפחתי ומהי סביבת החיים. בסוף, הפתרונות הם מעשיים ורגשיים כאחד, והם משתנים מאדם לאדם וממשפחה למשפחה.

"כדי להכיר את מי שעומד מולי, תמיד אתחיל מההורים, מהשאלה: 'מי אתה?'. הכוונה היא לא מי אתה עכשיו כשאתה נזקק וחלש, אלא מי היית לפני המשבר. כך אני מבינה את הפער שנוצר בין מי שהיה ההורה ובין מצבו היום".

היא מפנה את השאלה גם לילדים: "מי אבא שלך בשבילך?". התשובות, לדבריה, כמעט תמיד מרגשות ופותחות את הלב. "בעיצומו של משבר זה חשוב. זה נותן פרספקטיבה. חשוב לזכור שהקשיים הם בתוך ההקשר".

באשר לשפה, ספוקויני מזהה תופעה מכאיבה: השיח הפטרוני. "החוויה של הורה מזדקן עשויה להיות חוויה קשה אם כתוצאה מחולשתו הפיזית נחלש מעמדו בעיני הילדים. ההרגשה שהילדים מדברים עליו ומקבלים החלטות עבורו נחווית לא אחת כפטרונות. בתהליך הליווי המקצועי הוא מקבל בחזרה את השליטה ותחושת הערך העצמי. בניגוד לתופעה המוכרת, שבה רופאים או מטפלים מדברים מעל הראש של החולה, אני מזמינה לכבד ולשתף את ההורה".

הנושא של "חינוך ההורים" עולה שוב ושוב בשיחות עם המרואיינות. הרצון להיטיב עם ההורה, לשמור על בריאותו ולוודא שהוא מתנהל "נכון", גורם לעיתים קרובות לילדים להפוך למפקדים.

סיגל, שבאה מרקע של טיפול, התמודדה עם הדילמה הזאת בדיוק. "יש בנו רצון לחנך את ההורים", היא מודה. "למשל, במקרה שלנו, לא לאכול סוכר ולנזוף בהם למה הם לא לוקחים כדורים. מרוב שהילד רוצה להיטיב עם ההורה, נולדת עצבנות". אבל סיגל בחרה אחרת. "שאלתי את עצמי איך הייתי רוצה שיתייחסו אליי. הייתי רוצה שלא יחנכו אותי מחדש. זה יוצר מתח. אם ניקח בחשבון שלכל ילד יש אג'נדה ועצות אחרות – בסוף ההורה שומע רק עצות וביקורת. אז אני בגישה שאומרת לא לחנך את ההורים. אפשר תמיד להציע, אבל לא לנהל".

המשפט שספוקויני אמרה לסיגל תוך כדי הדרכה, הפך עבורה למצפן: "נסי להישאר הילדה של אמא שלך".

"אני לא תמיד מצליחה", מודה סיגל בכנות, "אבל אני מנסה. הסוד הוא כמה שאפשר לא לקחת ממנו את המקום של ההורה ולמצוא את הדרך להישאר ילדים שלהם, להתייעץ איתם ולכבד אותם".

גם שרה נאלצה ללמוד את השפה החדשה הזאת בדרך הקשה, מול חמותה הדמנטית. השינויים באישיות של החמות – התקפי הזעם, החרדות ("היא חשבה שחמי הוא אדם זר"), וההתנהגויות המוזרות – יצרו חיכוך מתמיד.

"הרגשתי כל הזמן שאני לא עושה די, ושאני חוששת מחמותי", מספרת שרה. "היו רגעים שנפגעתי. לדוגמה, הם הגיעו לשבת והיא התחילה לנקות לי את השיש ואמרה שמלוכלך. נפגעתי. אבל אז חשבתי שזו לא חמותי המקסימה, אלא המחלה שמדברת מגרונה".

נקודת המפנה הגיעה כששרה למדה טכניקות של תקשורת מכבדת, שמטרתן לא "לתקן" את המציאות של החולה, אלא להצטרף אליה. "למדתי לתקף את מה שהיא אומרת, גם אם זה לא הגיוני. למשל, אם היא אומרת שיש רעש שמפריע לה – אני חוזרת אחריה ואומרת: 'זה באמת מאוד מפריע לך שיש רעש'. אם היא מעירה לי, אני מתנצלת ומבטיחה שאשתדל להבא. החיוך גם מרגיע. ברגע שנתתי לה הרגשה שהחוויה שלה חשובה בעיניי, זה עזר להרגיע אותה ולשמור על כבודה. גיליתי שאפשר לשמוח, לאהוב וליהנות מהאדם האהוב גם כשהוא משתנה, אם מצליחים לשמח אותו".

הזדמנות אמיתית לקיום המצווה

לצד הכלים הפסיכולוגיים ושאר הצעות הייעול, יש ליהדות תפיסה ברורה באשר למצוות כיבוד הורים. הרבנית אהובה צוקרמן, המעבירה סדנאות "מסע לכיבוד הורים", מדגישה כי האתגר הנוכחי הוא הזדמנות לקיים את המצווה כהלכתה.

"דווקא בתקופה המאתגרת, כשיש קשיים, יש הזדמנות לקיים כמו שצריך את הלכות כיבוד הורים", אומרת צוקרמן. "חז"ל אומרים: 'איזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה'. מתי יצא לנו בחיים שלפני הקושי להאכיל ולהלביש? הקושי הוא קודם כול הזדמנות לקיים את כיבוד ההורים באמת כמאמר חז"ל".

אבל המוקש הגדול הוא הלב. "הדגש הוא לא רק על המעשה הנכון. חשוב לזכור את הכבוד שאנחנו חייבים להורינו. חז"ל אמרו: 'יש מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהינום, ויש מטחינו בריחיים ויורש גן עדן'. האופן שבו הילד מתייחס להוריו הוא המפתח. האם הוא פועל ממקום של בעל חוב, או ממקום מתנשא וחסר סבלנות?".

הקושי הגדול בדורנו, טוענת צוקרמן, הוא השיפוטיות. "באופן טבעי, כשההורה נחלש התפקידים מתהפכים. המטרה היא לחזור לעמדה הטבעית, שבה הילד ממוקם מתחת להוריו בהיררכיה. בדור שלנו קשה עוד יותר לא לשפוט ולבקר, בגלל הפסיכולוגיה הפרוידיאנית שתולה הכול בהורה ובחוויות הילדות. אם ההורים 'אשמים', קשה לגשת אליהם מפויסים ואוהבים".

בסדנאות שלה, אהובה מבקשת מהילדים להחזיר את הכתר להורים. "אנחנו מחויבים על פי התורה לכבד ולירוא. יראה היא המקום שבו אין לנו כלים להכיל את הגודל, ממש כמו מורא מקדש. אנחנו רק מבינים שהם מעלינו". היא מביאה לדוגמה את רבי טרפון, שהיה מתכופף כדי שאימו תטפס עליו ותרד ממיטתה, או את הסיפור שבו שם את ידו תחת כף רגלה של אימו כשנקרע סנדלה. "רבי טרפון השתדל פיזית להיות תחת אמא שלו. לשמר את מעמדה מעליו".

בעבור שרה, היישום של הגישה הזאת היה קריטי. לאחר תקרית קשה שבה חמותה והעובדת הזרה החליקו במקלחת, שרה לקחה על עצמה את משימת הרחצה בבקרים. "למדתי להיות בעמדת נפש של משרתת בקודש", היא מספרת. "יש לי בת עם נכות, וההשוואה הייתה בלתי נמנעת. הייתי עם הבת שלי יום ולילה כשהייתה זקוקה לי. אמרתי לעצמי שגם הורה ראוי ליחס כזה".

בעזרת הליווי של הרבנית אהובה, שרה הבינה שהפחד שלה מכישלון מפריע לקשר. "הרבנית עזרה לי לא להיות עסוקה בעצמי, אלא לשחרר את העיסוק שלי בהצלחה או בכישלון ולהתחבר לחמותי באופן נקי. הקשר התהדק עד כדי כך שחמי היה קורא לי כשהיא הייתה בסערת רגשות. היא הייתה נרגעת רק בנוכחותי".

אחים בתוך שדה מוקשים

הטיפול בהורים הוא לא רק מבחן ליחסי הורים-ילדים, אלא גם מבחן ליחסים בין האחים. מי עושה יותר? על מי נופל הנטל הכלכלי? ומי מקבל את ההחלטות הקשות? "המצב הזה מזמן מתחים בכל מערכות היחסים: בין האחים עצמם ובין בני הזוג של האחים", מאשרת ספוקויני. היא נכנסת לעיתים קרובות לתמונה כגורם מתווך, עורכת פגישות זום עם האחים ובונה תוכנית עבודה שתתאים לתפקוד המשפחתי.

אצל נועה, המתח היה מוחשי וכואב. "היה הרבה מתח בין האחים. פתחנו קבוצת ווטסאפ כדי לנהל את הטיפול בהורים, והיו חילוקי דעות והיעלבויות. התורנויות דורשות מכל אח להגיע על חשבון הבית והזוגיות שלו".

ההחלטה הקשה ביותר – להוציא את האב לבית אבות – התקבלה רק בעזרת הליווי של ספוקויני. "זו הייתה החלטה שקשה מאוד לקבל. אולי עזרה לנו להבין את התמונה ואת המחירים. היום אמא בבית לבד עם ייסורי מצפון, אבל אבא התאזן בריאותית בבית האבות".

האתגר האמיתי של נועה היה ההתמודדות הפנימית מול תחושת חוסר הצדק. "הטיפול בהורים נמצא גבוה בסדר העדיפויות שלי, אבל לפעמים אני מרגישה שבגלל שאני הגדולה אני נושאת יותר בנטל". עם הזמן, נועה עשתה עבודה פנימית עמוקה: "הבנתי שאין דבר כזה חלוקה שווה בנטל, כי נקודת הפתיחה לא זהה. יש נסיבות חיים, מרחק וכישורים אחרים לכל אח. אם יש אח שקשה לו להגיע לתורנויות, אז אצלנו הוא לקח עליו את הטיפול הטכני והכלכלי. במקום להתמרמר למדתי לחיות בעין טובה, וזה בונה בי קומה. אני משתדלת לזכור שכאחים נרצה לחיות תמיד בשלום וללא משקעים".

גם סיגל הגיעה לתובנות דומות בעניין הדינמיקה המשפחתית: "לקח לי זמן להבין שלכל אחד נתינה אחרת. גם פטפוט עם אמא נחשב, ולא בהכרח ניקיון וכביסות הם מטלה חשובה יותר. הכי חשוב שהאחים יחיו יחד בשלום. בסדר העדיפויות היה לנו חשוב לשמר את הקשר והחמימות בינינו לפני הרבה דברים אחרים, בלי התחשבנות והתקטננויות".

במסע הזה נדרשות לעיתים החלטות הרות גורל, הנוגעות לגוף ולנפש. סיגל ומשפחתה עמדו בפני דילמה רפואית עם האב: "הייתה הידרדרות רפואית. הצורך בבדיקות פולשניות הלך והתרבה, ועשינו שיקול: כמה תועלת תצמח מבדיקות וטיפולים לאדם בן 83? ויתרנו על בדיקות פולשניות וניתוחים. החלטנו על טיפול תומך ומשמר ולא לגרום צער לאבא". ההחלטה הוכיחה את עצמה כנכונה בעבורם: "בעזרת טיפול שמרני ואלטרנטיבי הצלחנו בצורה מדהימה להקל עליו את הסבל".

אצל נועה, הרגעים הקטנים של החסד הם אלו שנותנים את הכוח. למרות הקושי והמרחק, המפגשים עם אבא מרגשים. "אנחנו משתדלים לנסות ליזום יציאות מבית האבות כדי שיתאוורר. פעם בחודש אבא יוצא לשבת אלינו עם אמא. זה משמח בכל פעם מחדש. כיף לו לבוא, הוא ממש עם אור ושמחה מתפרצת. הוא צלול קוגניטיבית, תלמיד חכם. אבא מאוד חכם". נועה מקפידה לשמור על כבודו: "אני משתדלת להתייחס לאבא שלי, למרות הנכות והקושי, בכבוד רב. משתפת אותו ומתייעצת איתו. זה מרים אותו".

ואם זה היה הילד שלך?

אז איך מתייחסים לשלב הזה בחיים, האם זו רק תקופה שצריך "לעבור אותה" ולשרוד? אולי ספוקויני משוכנעת שלא. "תקופת הזקנה של ההורים קוראת לילדים לחזור הביתה", היא אומרת. "זו תקופה לא פשוטה, מעמיסה, אבל זו גם הזדמנות. אני מציעה שלא להחמיץ אותה. זו הזדמנות לגמול טוב להורים, להאט את הקצב יחד איתם, להיות בהקשבה. לקבל אותם ולדעת לכוון אותם מעבר למקומות שנדרשים מעצם הטיפול והבירוקרטיה. זו הזדמנות להיות איתם גם כשקשה ולתת להם להוביל, לראות את חוכמת החיים שלהם".

סיגל, שאביה נפטר בינתיים, מסתכלת לאחור ולוקחת את הלקח הזה להמשך הדרך עם אימה: "אני רואה במצב החדש שלנו הזדמנות לעשות את הדברים לא מתוך כורח, אלא מתוך שמחה. ליהנות מזה ולחדש את הקשר. לא לעסוק רק בצד הטכני, לא להיות רק משימתיים. ההורים לא צריכים את הכביסה והניקיון – הם רוצים אותנו, את היחסים איתנו. למדתי להמשיך לשתף ולהתייעץ. זה גם מחנך את הילדים לשתף את סבתא ולחזק. אם נהנים מהיחד, מרוויחים המון".

הרבנית אהובה צוקרמן מסכמת במבט צופה פני עתיד: "צריך לשנות את ההסתכלות וכל החוויה תיראה אחרת, גם במצבים קשים". היא מציעה לילדים שמתקשים טכנית ונפשית, תרגיל מחשבתי קטן אך רב עוצמה: "אני מציעה להם לדמיין שזה היה הילד שלהם שסובל. לו היה להם ילד במצב דומה, אין ספק שהשאלה איך להתפנות אליו לא הייתה נשאלת. אצל הורים יש סימני שאלה. הגישה והאופן שבו רואים את הדברים הם המפתח. כשהבן מבין את הערך של ההורה ושל המצווה, קל לו יותר לקיים אותה".

אולי מוסיפה כמה מילים על חשיבות הבחירה: "התקופה הזאת היא הזדמנות להיות יחד, הורים וילדים; לוודא שאנחנו פועלים נכון בכל ההיבטים – ממצים אפשרויות וגם זכויות, מודעים, חושבים, בוחרים, מעצבים בכל מקום שיש לנו אפשרות בחירה. ויש תמיד. אפילו חרב חדה מונחת. בסופו של יום", מסכמת אולי, "המסע הזה בונה לא רק את איכות חייהם של ההורים, אלא גם את אישיותם של הילדים והקשרים המשפחתיים. בכל פעם שנפתחת בפניי דלת, אני מתרגשת מהרצון להיות נכונים יותר במסע הזה. מתפללת להיות האדם הנכון, להצליח לגעת בעדינות ולסייע כך שיהיו הימים שעוד נכונו – נכונים, רכונים, ממלאי נחת ומחזקי קשרים".