המחאה המופלאה
חושב הרבה על המפגינים האיראנים שיצאו באומץ נגד המשטר שלהם. הם ידעו שאין להם סיכוי, אין להם נשק, אין להם מנהיג צמא דם בראשם כפי שהיה למורדים בסוריה. לך תנצח משטר שעולם שלם פחד, ועדיין מפחד, להתעסק איתו. ובעיקר, לך תתעסק עם משטר שרצח בשבילו הוא משחק ילדים. הסיכוי היחיד של החלש מול משטר כזה הוא המצלמה, תיעוד הזוועות, אבל המשטר הזה מספיק חכם בשביל להקריס את האינטרנט ולטבוח בחסות השקט. הוא יודע היטב שמילים ללא תמונות הן ספקולציות שיקשו על המערב להשתכנע, ומנגד יעשו את העבודה מול המפגינים. הרי מי שהיה בהפגנה שיורים במשתתפיה למאות ולאלפים, יחשוב אלף פעמים לפני שיצא להפגנה הבאה. כך בדיוק קרה, ואכן ההפגנות חוסלו, אבל ההד נשמע למרחוק ועכשיו צי שלם מקיף את איראן, וצריך תפילות ש"העזרה בדרך" תביא בסופו של דבר להפלת המשטר.
מה דחף אותם, את האמיצים המשוגעים האלה? מילה אחת: חופש. עשרות אלפי ואולי מאות אלפי המשתתפים בהפגנות היו נכונים להתאבד על חירותם. לאבד שפיות, לאבד משפחה, לאבד את הקיום, ובלבד שיזכו בחירות.
שורש המחאה האיראנית
אולי יעניין אתכם
מהיכן קיבלו המוחים את האומץ? יש שיגידו ממסרים שהועברו אליהם מן המוסד, מראש ממשלת ישראל, אולי ישירות מטראמפ. יש שיאמרו שקיבלו השראה ממלחמת האזרחים באמריקה שהביאה לשחרור העבדים. יש מי שיזכיר את נלסון מנדלה כהשראה או את נפילת מסך הברזל הסובייטי. אבל שורש המחאה האיראנית נעוץ הרחק בהיסטוריה, ובעצם במרחק נגיעה, שהרי רק לאחרונה חגגנו את יציאת מצרים בבית הכנסת. קשה לי להאמין שמישהו מהמפגינים האיראנים נשא תנ"ך בכיסו, ספק אם מי מהם קרא אי פעם את "שלח את עמי ויעבדוני", אבל זה לא באמת משנה. מפני שאת הרעיון שניתן לצאת לחירות הטביע ריבונו של עולם באנושות דרך משה רבנו ועם ישראל, ועל ידי הכנעת פרעה. זה קרה אחרי שמעולם לא ברח עבד ממצרים, כי מעולם לא חשב עבד שהוא יכול לשנות את גורלו במו ידיו. ואולי יותר מזה, מעולם לא נשא אדם את רעיון החירות בליבו ובשפתיו – אדם נולד אל גורלו המוכתב לו, ואין בידו לנצח גורל. עד שבאה יציאת מצרים.
מרוב ההרגל שלנו להזכיר את "יציאת מצרים", אנחנו מפספסים לפעמים את גודל המשמעות: כל זיק תקווה לחירות, כל בשורת שחרורי העבדים והיכולת של אדם לזכות בחופש – הכול נולד שם, ביציאת מצרים. לא לחינם הפך "שלח את עמי" בתרגום לשפות שונות להיות עמוד האש של היציאה לחירות.
נכון, אצלנו היציאה לחופשי איננה עדיין ההגעה ליעד, אחרי "שלח את עמי" יש יעד חדש – "ויעבדוני" או "ויחוגו לי", אבל היציאה לחירות היא שלב הכרחי לפני הכול.
אין לדעת מה יעשו האיראנים בחירות שהם נלחמים עליה ובעזרת השם יזכו בה, אבל כבר עכשיו ברור שיציאת מצרים ותוצאותיה בהיסטוריה הן שמחוללות את המהפכה כנגד 'משמרות המהפכה'.
אתגר החירות של מדינת ההלכה
והנה הדבר המדהים – הדת שהביאה את רעיון החירות לעולם, נתפסת בעיני חלק מבני עמה כסכנה הגדולה ביותר לחירותו של האדם. החילונים של היום נקראו בראשית דרכם 'חופשיים', כלומר אין לך בן חורין אלא מי שחופשי מתורה ואמונה. התורה נתפסת בעיני הגרעין הקשה והאידאולוגי כזו הכולאת את מאמיניה, כזו המדכאת את החופש של הנשים, ומכאן מיצגי 'סיפורה של שפחה' ושאר מחאות. להבנתי בזה טמון כל שורש מחאת השמאל לסוגיה: פחד, שלא לומר חרדה, מתורה שתדכא את החופש.
הפחד להיות איראן הוא גם תדלוק של מניעי קמפיינים מוצלחים. הרי מה מפחיד יותר מלחיות תחת משטר איראני ועוד פה, בארץ חמדת אבות? אבל הוא גם נוגע בנקודה קיומית עמוקה – כל תנועת העולם המערבי ונגרריו הולכת מן השעבוד אל החירות, ואיש לא יסכים לתהליך הפוך. מכאן צעקות ה"דמוקרטיה" וה"בושה" והמחאה נגד לומדי תורה. הכול מתנקז אל הפחד הזה. הרי דת החופש המערבית לא תיתן אפילו לטבע להכתיב לאדם מי הוא ומה מינו, כל שכן לא תיתן לדת ולחוקים לכבוש את חירותה.
האבסורד
לכאורה תיאטרון האבסורד כאן בשיאו. החופשיים נלחמים נגד הדת שמניחה את יציאת מצרים במוקד, שפותחת את עשרת הדיברות שלה במילים: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כביכול תעודת הזהות האלוקית היא: מחולל החירות. אפילו המצווה הראשונה בפירוט המצוות בפרשת משפטים תעסוק דווקא בשחרורי עבדים. רוב האנשים המאמינים מפטירים בידם בתנועת ביטול, מה פתאום איראן? סתם הפחדות פוליטיות, אף אחד לא מתכנן פה איראן. זה כמובן לא מרגיע איש בצד השני, שחושש שמעבר לפינה מחכה לו מדינת הלכה. הרי הדמוגרפיה הולכת לשם, ואיש לא טרח להרגיע, שהרי כל השיח מורכב רק מהטחות אשמה וכיפופי ידיים.
האתגר
אבל אולי מונח כאן לפתחנו גם אתגר לא פשוט – לנסות להגדיר לעצמנו איך באמת תיראה מדינה יהודית אילו זה תלוי בנו, הדתיים. שפת התורה מתעתעת, מחד פעמים רבות מופיעה שפה של כפייה, ואפילו צמד המילים המאיים "מות יומת", ומאידך כולנו יודעים שהיישום של עונש מוות הוא כמעט בלתי אפשרי, ושסנהדרין שהרגה אחת ל־70 שנה, שזה הרבה פחות מבתי משפט בארצות הברית, נקראת "קטלנית". חז״ל כותבים שכופים על המצוות, אבל כבר שנים לא עלה על דעתו של בית דין לכפות אדם להקים סוכה ולשמוע קול שופר.
אני אישית חושב שהגלגל שנע בעולם לכיוון החופש, ובעיקר חופש הבחירה, הוא גלגל השגחה אלוקית שהולך בתיאום מושלם עם רצון השם. אני לא מאמין ששפת הכפייה תחזור ושמדינת הלכה תרדה באזרחיה לקיים מצוות בעל כורחם. הנביאים ניבאו "מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים", ודיברו על כך שאפילו לא נצטרך ללמד איש את רעהו, קל וחומר לא לכפות זה את זה.
הרב קוק, באחד המשפטים המכוננים שלו, שנשמעים כמו מדרש חז״ל, כותב: "היום תורה נתתי לכם, לעתיד חיים אני נותן לכם", כלומר לאורך הדרך יש תורה, הוראה, כפייה הבאה מבחוץ, אבל בהמשך אלה יהיו חיים, בחירה טבעית שבוחרת בחיים, ממש כקריאת התורה עצמה: "ובחרת בחיים". ברוח זו כותב הרב קוק שמשיח בן דוד יוגדר כנשיא, "ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם", ולא כמלך. לא רודה אלא מבטא את האומה הישראלית ביופייה.
שפת החופש ושפת התורה צריכות להיפגש בסופו של דבר, הרי כך הכול התחיל.
לתגובות:
