דעת מיעוט
לפני כמה ימים התבקשתי לדבר בכנס של אחת המפלגות, וזה הרקע לדברים שאכתוב כאן. אני מניח שדעתי, כפי שתופיע כאן, היא דעת מיעוט. ובכל זאת אני מוצא לעצמי חובה להביע אותה, מפני שגם דעת מיעוט צריכה להישמע.
מה כן?
התורה בוודאי פוליטית. כלומר, היא עוסקת בהרחבה בנושאים שבהם עוסקת הפוליטיקה העולמית, ובייחוד הפוליטיקה הישראלית כאן ועכשיו. התורה עוסקת בתפקידו של עם ישראל, בשאלות של זהות ומשפחה, של מלחמה ושלום ובמקומה של ארץ ישראל בחיינו.
אולי יעניין אתכם
גם דמויות ההשראה שלנו בתורה לא היו רק אנשים צדיקים שהצליחו לעמוד בקריטריונים של עבודת ה' פרטית. רובם ככולם עסקו ביחסים בין־לאומיים, ניהלו מלחמות והשפיעו על העולם הסובב אותם. אברהם אבינו אומנם ישב בפתח האוהל לקבל אורחים ביום השלישי לברית המילה שקיים בגיל 99, אבל הוא גם היה מצביא שמוליך את חניכיו לקרב במלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה, עסק בחילוץ שבויים, והביע את דעתו הערכית על השמדת סדום. כך גם יצחק במלחמת הבארות המפורסמת, וכמובן יעקב שמשרטט איך נראים היחסים עם בני עשו ובני ישמעאל.
בתורה יש אומנם מצוות אישיות, אך יש מצוות ציבוריות רבות שהן בוודאי עיסוק פוליטי. שלא לדבר על התנ"ך, שכולו סקירה פוליטית ערכית של התנהלות עם ישראל מאז היווסדו ועד הקמת הבית השני. הקדוש ברוך הוא אומר את דברו הפוליטי על ידי נביאיו, אותם הוא שולח להמליך מלכים ולבשר בשורות. אילו היינו מוחקים מהתנ"ך את כל האספקטים הפוליטיים שיש בו, חוששני שהיינו נשארים עם חוברת דקה. אולי בשל כך יש התאמה בין התפיסה שלפיה התורה היא הוראות הפעלה לחייו האישיים של היהודי ובין אי לימוד תנ"ך. לאורך כל התנ"ך אנחנו מוצאים את המלך וסביבתו שעוסקים בפוליטיקה מעשית, ואת הנביא שמביא אל הפוליטיקה הזאת את סולם הערכים ותובע את עלבונם של הערכים הללו כשהם נרמסים על ידי אנשי העשייה והשלטון.
לפיכך לאנשי תורה בוודאי יש מה לומר בשדה הפוליטי. אומנם אין לנו נביאים שידעו לומר מה בדיוק דורש מאיתנו ה', אבל כפי שיש דעת תורה בעניינים אישיים, כך ואף יותר מזה בוודאי שיש לתורה וממילא לעוסקים בה מה לומר בהיבט הציבורי־פוליטי. היה מקובל בתקשורת מזה שנים רבות שכשרוצים לשאול שאלות ערכיות בזירה המדינית־פוליטית שואלים את אנשי הרוח, קרי המשוררים והסופרים. כשלעצמי איני מוצא קשר בין היותך סופר, משורר או מחזאי ובין המשקל העודף של דעתך המוסרית, אבל אנשי תורה שרוח ה' מנשבת בהם בוודאי חייבים להביע את דעתם בסוגיות שעל הפרק. עד כאן אני לגמרי בעד.
מה לא?
כבר התרגלנו שרבנים ופוליטיקה זו עיסה אחת מעורבבת מאוד. היו רבנים שהיו חברי כנסת מטעם המפד"ל ומפלגות אחרות. רבנים מקימים מפלגות והן ממש מזוהות איתם, יש את מפלגת הרב עובדיה והייתה מפלגת הרב מזוז ויש מפלגת הרב טאו. ומפלגת גדולי התורה ומפלגת האדמו"רים החסידיים. כבר התרגלנו שגם רבנים שאין להם מפלגה משלהם הם קמפיינרים ראשיים במסע הבחירות של מפלגות מסוימות, כך במסע הבחירות של 'הציונות הדתית' ושל 'נעם' רבנים קוראים להצביע למפלגה מסוימת. יש רבנים, בעיקר של מפלגות חרדיות, שמגייסים פסקי הלכה או הבטחות על עולם הזה ועולם הבא בעבור תמיכה במועמד הנכון בעיניהם. וכאן טמון בעיניי הפספוס הגדול. אני חושב שהערבוב בין רבנים ובין אישים פוליטיים ומפלגות ספציפיות הוא בעייתי מאוד.
מפלגה כשמה כן היא – מייצגת פלג מתוך עם ישראל, חלק מתמונה שלמה. התורה, לעומת זאת, מייצגת את כלל ישראל. משעה שרב מתייצב בעד מפלגה מסוימת וכנגד מפלגה אחרת, הרי שהתורה מצטמצמת לכדי הפלג המסוים הזה. תוסיפו לזה את שנאת החינם שמאפיינת את היחסים בין מפלגות בישראל ואת המתח הקיים בין תומכי מפלגות שונות, וקיבלתם תורה שהיא צד ביחסי שנאה ואהבה.
די להעיף מבט בתגובות על כינוסי הרבנים של 'הציונות הדתית' ו'נעם' שנערכו בשבוע שעבר, כדי לראות איך כותבים אנשים על רבנים שתומכים במפלגה האחרת, כי אם רב מעורב פוליטית נדמה שאפשר לומר עליו מה שאומרים על פוליטיקאים.
אני חושב שעם ישראל צריך כאוויר לנשימה רבנים שאין להם צבע מפלגתי, רבנים של כולם. אני לא מתכוון לרבנים פרווה, נציגי האו"ם שלא מביעים דעה שנויה במחלוקת כדי להתקבל על כולם. על זה כבר אמרה הגמרא שכל תלמיד חכם שכולם אוהבים כנראה מועל בתפקידו ואיננו מוכיח את העם. אני מתכוון לרבנים שיביעו עמדות ערכיות, יחנכו אליהן, יביעו ביקורת על מנהיגות שלא מאמצת אותן, אבל לא יזדהו עם מפלגה מסוימת.
הזירה הפוליטית רוויה תכסיסנות ולא מעט שקרים. אמר לי תלמיד חכם שנכנס לזירה הפוליטית שהפוליטיקה היא עלמא דשקרא בשיאו, וכשהתורה יורדת לרזולוציה של תמיכה באישים ובמפלגות היא גם מזוהה עם התכסיסנות, השקרים והמניפולציות שכנראה לא ניתן להימלט מהם. ברגע שרב הוא מפלגה הרי שהוא גם שקריה של המפלגה, המניפולציות של המפלגה והפרת ההבטחות של המפלגה לבוחר. כשמפלגה עושה את זה – זה נסלח, כי אלה חוקי הפורמט וכבר לא מצפים ממנה ליותר מדי. אבל כשרב מזוהה עם זה – גם התורה מזוהה עם זה, וזה כבר סיפור אחר.
פסקי הלכה פוליטיים
כשרבנים מעורבבים מפלגתית זה כמעט בלתי נמנע שיצאו לאור פסקי הלכה פוליטיים שיסייעו לצורכי המפלגה. וככה, כשפתאום יש מפלגה שהמועמד השני שלה הוא ערבי נוצרי ששירת בצה"ל, דובר על פסק הלכה שכביכול קבע שאסור להצביע למי שאינו יהודי. אבל ראו זה פלא, שנים ארוכות היו בליכוד מועמדים דרוזים ואף פסק הלכה לא נשמע. למעשה התברר שפסק כזה לא באמת נאמר והרב הבהיר את דבריו, אבל עצם העיסוק בכך מחזק את התחושה שלי שהערבוב של רבנים עם מפלגות ספציפיות עלול להיות בעייתי.
וכך כשמפלגה אחרת מגלה בסקרים שבוחריה המסורתיים נוהים אחרי מפלגה יריבה, פתאום יוצא פסק שאסור לבחור במי שעולה להר הבית. זה בכלל לא משנה אם ההלכה ראויה או לא, היא כבר צבועה בצבעי בחירות ומטילה צל כבד על פסקים אחרים. זה לא טוב לתורה, זה לא טוב להלכה, ולא טוב לאמון הציבור.
השוחד יעוור
הבעיה מורכבת יותר, מפני שלרבים מהרבנים יש מוסדות שנתמכים מתקציבי המדינה. ברור שרב יתקשה לסרב לסייע למועמד שהחמצן של המוסד שלו תלוי בו. אבל גם התלות הזאת אינה טובה לתורה – חז"ל אמרו שדיין צריך להיות חופשי, לא תלוי באיש, ואם הוא נראה כמי שמחזר אחרי כספים הוא פסול לדון. אני מאמין באמת ובתמים שאף רב אינו תומך במועמד בגלל עיוורון הכסף, אבל באותה מידה ברור לי שזה נראה בעייתי מאוד למתבונן.
מדוע הם עושים זאת?
אז למה בכל זאת רבנים עושים זאת? אולי מפני שהם לא מסכימים עם כל מה שכתוב כאן, ואולי מפני שהם מסכימים אבל מרגישים שאין ברירה, שאי אפשר שבצד אחד של המפה יתגייסו אנשי הרוח לעזרת אנשי העשייה בשדה הפוליטי ובצד השני ינהגו בטהרנות ולא ילכלכו את הידיים. הם עושים זאת בגלל האמונה העמוקה שבאמת גורל המדינה על כף המאזניים ושלא ייתכן להשאיר את שליחי הציבור לבד במערכה. אני מבין את זה, אני רק חושש שהמחיר שמשלמת התורה הוא בלתי נסבל. אני חושב שרבנים הם מחנכים, ועם סל הערכים שהם מקנים לציבור הוא ידע להחליט בעצמו איך ומה לבחור.
לתגובות:
איור: שאול גרד
