מחלף בן שמן
לפני שבועיים, במחלף בן שמן, ראיתי את המחזה הבלתי נתפס הבא: רכב פרטי היה מושחל בתוך השלט הירוק הענקי המורה על הכבישים והמקומות שבסביבה, שני מוטות השלט מצידי המכונית שכלואה בתוכו. המכונית ריקה כמובן, אין לי מושג מה עלה בגורל הנוסעים בה, הלוואי כולם בטוב. ״תראה מה זה״, אמר לי הנהג שישבתי לצידו, ״אנשים הפסיקו להסתכל על הכביש. כולם בטלפונים שלהם. בסוף זה נגמר ככה״.
אני מתבייש להודות, ומקווה שהודאה מעל גבי העיתון לא קבילה במשטרה, הרי אסור להאמין למה שכותבים בעיתונות, אבל גם אני חוטא בחטאי הנייד. רק עונה, רק מעיף מבט על הודעה שמגיעה, לא תמיד, רק כשדחוף, כלומר אולי דחוף. רק ברמזור, רק כשנוסע לאט, ממש לאט בפקק. רק משקר לעצמי שעושה את זה הכי בטוח בעולם.
הרכב ההוא בתוך השלט הירוק היה בשבילי כמו סטירה מצלצלת. לך תדע למי ענה הנהג, אולי זה היה ממש דחוף, אולי אמא שלו התקשרה והוא לא אחד שמשאיר את אמא שלו ככה ללא מענה. אולי הבת שלו הלכה ברחוב חשוך ופחדה כל כך והייתה צריכה איזה אבא טלפוני שירגיע אותה. אולי הוא בכלל בכיר במערכת הביטחון, אולי זו הייתה שיחה בטלפון האדום. אולי בכלל בעיצומו של מתח זוגי הבין שטעה והיה חייב לתפוס את הרגע, למהר להתנצל, לפני שהאגו ישתלט עליו שוב. וככה זה אגו, אם ניצחת אותו במחלף בן שמן, אף אחד לא מבטיח לך שאם לא תממש את הניצחון, הוא לא יביס אותך עד מחלף נחשונים. אולי זו הייתה אראלה ממפעל הפיס והוא בכלל בחובות. אולי סתם מספר חסוי והסקרנות הרגה אותו, כלומר הכניסה אותו לתוך השלט. ואולי הוא בכלל אחד כזה שממש מקפיד וכתב למישהו: ״נדבר אחר כך, אני בנסיעה״ אולי רק ״בנסיעה״, ואז נגמרה הנסיעה.
אולי יעניין אתכם
למראה הרכב שנכנס בשלט החלטתי שדי. אין יותר הודעות, לא קריאה, לא כתיבה. לא יכול לשאת את המחשבה שהמחיר של הודעת טקסט אחת יהיה חיים של אדם שישתנו באשמתי לעולם. זה טרי, ואני יודע כמה הפכפך כוח הרצון, ומכיר את כל פיתויי היצר. ואולי אני כותב כאן לא רק בשביל לרתום עוד מישהו להחלטה שלי, אלא לתת לה פומבי, כדי שלא אוכל לסגת. כדי שאם אסוג מישהו יסתכל עליי במבט מזלזל ויאמר: איזה יופי אתה כותב, והכול צביעות. אולי הפחד מהמבט המזלזל שלו יציל חיים.
מה חביב עליך?
הנהג אמר לי: ״עכשיו אתה מבין למה מירי רגב רוצה לתת קנס של עשרת אלפים שקלים למי שמתעסק עם הנייד? אם הבן אדם היה יודע שזה היה עולה לו עשרת אלפים, זה לא היה קורה״.
הוא כנראה צודק, הנהג שלצידי. אני מניח שפחד מקנס של עשרת אלפים שקלים היה מונע גם את חטאיי הקודמים. פתאום הבנתי משהו מאוד מביך על עצמי. כמו רבים, גם אני מכיר את דברי חז״ל על כך שהתורה מצווה ״ואהבת את ה׳ אלוקיך… בכל נפשך ובכל מאודך״, וכוונתה אפילו במחיר הנפש ("נפשך"), ואפילו במחיר הממון ("מאודך"). והרי זה משונה מאוד, שהרי מי שמוכן במחיר הנפש בוודאי מוכן במחיר הממון, אלא ש״יש אדם שחביב עליו ממונו יותר מגופו״.
פעם הסברתי לעצמי שזו איזו מחלה של רדיפת ממון ואולי הכבוד הנלווה לממון, שבשלה אנשים מוכנים לסכן את חייהם. אחר כך הבנתי שגם אדם ש״הורג את עצמו״ בעבודה בשביל עוד ועוד מותרות מאוהב בממונו יותר מבגופו. אבל שם, במחלף בן שמן, הבנתי שהאיש ההוא שחביב עליו ממונו יותר מגופו הוא למרבה הבושה אני בעצמי, שמוכן לסכן את חיי וחיי היקרים לי ולא מוכן לסכן עשרת אלפים שקלים. כמה עלוב. צריך תשובה דחוף.
טיפול שורש
כמו בכל מסע תשובה, אני יודע שני דברים: א. אני חייב להבין מהיכן נובע ההרגל ההוא שאני חייב לנצח. ב. אני יודע שאי אפשר לנצח חטאים רק בהחלטה שלא לחטוא, אני חייב אלטרנטיבה.
מהיכן נובע הצורך לענות? סקרנות. שליטה. אולי שני אלה אחוזים זה בזה – אני לא מוכן להשאיר משהו באוויר בלי לדעת ברגע זה מהו, וכך כביכול אשלוט במצב. ואולי גם יהירות נמצאת במשחק – צריך אותי. צריך אותי עכשיו. התשובה שלי חשובה. כמה אני חשוב עכשיו. ולפעמים באמת צריך אותי עכשיו בלי יהירות ובלי שליטה, פשוט כי זה המצב, אבל אני רוצה כבר להגיע ולא רוצה להתעכב, ואת זה צריך ללמוד לנצח. ואולי בכלל הכול מתחיל עוד קודם – בזה שאני יוצא לדרך ברגע האחרון, ואין ברירה, כדי לא לאחר צריך לסדר ווייז תוך כדי תנועה, ופודקאסט לדרך תוך כדי תנועה. ואולי צמד המילים הללו, ״אין ברירה״, הוא אם כל חטאת – תמיד יש ברירה.
אלטרנטיבה
ואולי הכול מתחיל בזה שאני רואה בנסיעה בזבוז זמן אחד גדול, שעמומון שנכפה עליי, וכמה טוב שיש נייד להכניס קצת עניין. והנה באה האלטרנטיבה – אולי הנסיעה היא ההזדמנות שלי להתבודדות. אני יודע שחסידי ברסלב יוצאים ליערות ורוב העולם פשוט פוחד להתבודד. אבל יש לי כל כך הרבה זמן בדרכים, רק אני ובוראי, ונכון שאין יער אבל אולי גם עץ ריח יכול להספיק. הזדמנות לדבר איתו. הזדמנות לתפילה. הזדמנות להתבודד קצת עם עצמי, לחשוב, להתבונן. לנשום, להירגע או לתכנן. הזדמנות לשמוע דברי תורה בדרכים. אפשר להספיק המון, אפשר גם לפתוח את הדעת למרחבי ידע עצומים. אפשר גם סתם מוזיקה, לשיר, לתת לנשמה להתבטא. אנשים נוסעים עד סוף העולם בשביל לסדר נשימות, אנשים משלמים הון על ריטריטים במדבר. הנה, זה יכול לקרות במחיר מיכל דלק שממילא יתבזבז לי, מפגש משולש – אני, נשמתי וריבונו של עולם, בסדר חשיבות הפוך.
ואם זו נסיעה זוגית או משפחתית, הכי טוב – זמן לדבר. זמן של יחד. מי מאיתנו לא זוכר את הנסיעות של פעם, כשהיינו ילדים, לפני שהשתלטו המסכים – השירים ברכב, הדיבורים, כן, גם המריבות. רבנו זה עם זה לפני שכל אחד נעטף במסך משל עצמו.
רוצח
פרשת משפטים עוסקת בנזקים, אפילו בגרימת מוות לאדם אחר. זה תמיד נראה רחוק, שייך לעולם עברייני, אבל מדהים איך ברגע אחד של חוסר תשומת לב יכול אדם נורמטיבי להפליא למצוא עצמו מואשם בגרימת מוות ברשלנות או בקלות דעת. התורה קראה להורג בשגגה רוצח. פחד אלוקים.
לתגובות:
