כבר כמעט שנתיים וחצי הוא יוצא למילואים, אבל עכשיו הם כבר חלק קיומי מחייו: בלי המשמעות שהם מעניקים לו, אומר סרן במילואים מנדי בן עגו, הוא לא יוכל לשאת את הפוסט־טראומה שהוא נושא מקרב הגבורה שבו נלחם להצלת קיבוץ חולית ביום הטבח. אבל לפני ואחרי הכול, הוא חי את השליחות. הן במילואים הממושכים, הן בקרב שעוד יסופר עליו, והן כילד ונער שרץ בחולות גוש קטיף, שם נאבק על הבית תוך נכונות לשלם מחירים. תודעת השליחות נולדה איתו כילד בצרפת להורים שהנחילו לו את ערך השליחות החב"דית, כשהם מהווים דוגמה אישית מהלכת. את השליחות הם החלו שם והמשיכו בישראל, לאחר שנשבו בקסמו של חבל קטיף.
"בגיל עשר וחצי עלינו לארץ", הוא מספר. "ההורים שלי התאהבו בגוש קטיף והחליטו לגור שם. במרכז הקליטה אבא ואמא התווכחו על היישוב שבו יגורו בגוש. אבא רצה לגור בפאת שדה, היישוב הכי פחות דתי בגוש, כי הוא רצה לעשות שם שליחות ומבצעים של הרבי. אמא שלי חשבה על חינוך הילדים ורצתה שנגור ביישוב יותר דתי. הם התיישבו לכתוב לרבי באיגרות קודש וקיבלו מכתב מאוד ברור שאמר שצריך ללכת עם מה שאמא שלי רוצה. הרבי דיבר שם על מה שה' אמר לאברהם 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'". כך התיישבה משפחת בן עגו בעצמונה, כשהאב הפך לשליח חב"ד ביישוב, תחת השליח הראשי בחבל עזה, הרב יגאל קירשנזפט.
חב"דניק בסיירת חרוב
איך אתה זוכר את הילדות בגוש קטיף?
אולי יעניין אתכם
"הכי מדהימה שיש", הוא אומר בעיניים נוצצות, "חלום חיי, הלוואי ויתגשם, לגדל את ילדיי במקום כזה". הוא למד בבית ספר של הציונות הדתית, אבל היה "בן של שלוחים על מלא" כהגדרתו: "עשינו המון מבצעים של הרבי בבסיסים עם החיילים. למדנו המון חסידות יחד עם לימודים בבית הספר בעצמונה ופעולות בתנועת אריאל, והשילוב הזה היה מיוחד".
הגירוש בקיץ תשס"ה היה זעזוע גדול. "בעיקר היה לי קשה העימות עם החיילים. גדלתי עם חיילים ואהבתי אותם, הסתובבתי בבסיסים, וידעתי שהרבי ייקר אותם במיוחד, קידש אותם ממש. הייתה בעיניי סתירה גדולה בין הרצון להתנגד לגירוש, אפילו בפעולות לא מאוד חוקיות, ובין הקו האדום והמאוד ברור שלא פוגעים בחיילים או מזיקים להם. הם האחים שלי! זו הייתה אמביוולנטיות שחייתי באותה תקופה". כל זה לא הפריע לו להיות פעיל מאוד במאבק נגד הגירוש ואפילו להיכנס למעצר בכלא מעשיהו.
התלבטת אם להתגייס בעקבות הגירוש?
"לא, היה לי ברור שאתגייס, אבל דחיתי את הגיוס בשנה כי טסתי ל'קבוצה' – שנת לימודים בחצר של הרבי עם כל תלמידי ישיבות חב"ד". כיום מנדי לא שומר מצוות כמו פעם, אבל מגדיר את עצמו חב״דניק לכל דבר ועניין. "באותה שנה היינו יחד בקבוצה ארבעה מתנחלים: הבן של הרב קירשנזפט, הבן של עטייה מקריית ארבע, סנדרוי מיצהר ואני. רק לנו הרשו ללבוש דגמ"חים למרות שזה היה אסור בישיבה, אבל עם קבוצת המתנחלים לא התעסקו", הוא צוחק. "זו הייתה השנה הכי יפה שהייתה לי בחיים".
כשחזר לארץ התגייס לקרבי ושירת בסיירת חרוב, בחירה לא טריוויאלית לחסיד חב"ד. "רציתי להיות הכי קרבי שאפשר", הוא מסביר. "במשפחה שלנו כולם משרתים. אנחנו משפחה חב"דניקית וציונית מאוד. אומנם לא אומרים הלל ביום העצמאות, אבל מאוד מכבדים".
משפחת בן עגו נשארה עם קהילת עצמונה לאחר הגירוש, ויחד עם הקהילה התמקמה בשומריה שבחבל לכיש. "זה היה קיבוץ ותיק של השומר הצעיר שהתפרק ועבר גיור לחומרה. בשומריה יש היום קהילה דתית לאומית קלאסית. אנחנו המשפחה החב"דית היחידה". הוא מספר על קהילת עצמונה שהייתה חזקה מאוד וידעה לטפל בעצמה אחרי הגירוש. "כמובן שהייתה גם סייעתא דשמיא גדולה, אבל היישוב ידע להשקיע בדברים הנכונים כדי שהקהילה תישמר".
באיזה אופן?
"למשל הקהילה התחילה לבנות בתים בשומריה רק עשור אחרי הגירוש, כי קודם כול השקיעו במבני הציבור – בית כנסת, בית ספר, גני ילדים. הקהילה השקיעה בשיקום קהילתי לפני הכול. ברור שהיה גם שבר גדול, אבל ביחס לקהילות אחרות הצלחנו לעבור את המשבר בצורה יחסית טובה".
במהלך השירות הקרבי הוא שמר מצוות על פי כל ההידורים של חב"ד, למרות שלא שירת במקום שמיועד לחיילים דתיים. "במהלך כל השירות לא אכלתי בשר כי לא היה לי בשר בשחיטת ליובאוויטש. לבשתי רק ציצית צמר ואפילו רבתי עם המפקד שלי, שרצה שאוריד את הציצית במסע כומתה כי הוא חשב שזה מסוכן בגלל החום. התעקשתי על גופייה ועליה ציצית צמר כל המסע".
מתי הפסקת לשמור מצוות?
"לקראת סוף השירות, וזה לא היה קשור לצבא. עברתי כל מיני דברים אישיים והתחלתי לבדוק האם אני שומר מצוות בגלל הרגל או בגלל חיבור אמיתי. נשארתי מאוד מחובר לרבי ולעם שלי".
איך הוריך קיבלו את זה?
"זה לא היה פשוט, כי ההורים שלי הם באמת יהודים קדושים וטהורים שמסרו את הנפש על החינוך שלנו גם בצרפת וגם בארץ", הוא מודה. הוא היחיד מעשרת ילדי משפחת בן עגו שלא שומר מצוות. "לא נטשתי את הערכים שעליהם גדלתי", הוא אומר. "זו לא הייתה התמרדות ומבחינתי אני חב"דניק לחלוטין גם היום, פשוט מוצא את הדרך שלי בתוך כל מה שקיבלתי ומה שעברתי בחיי האישיים".
כשהשתחרר מהצבא הוא התחיל לעבוד בעבודות ביטחוניות ובתפקידים ביטחוניים במשרד הביטחון. "אני מדריך לוחמה ועושה פרויקטים של הדרכה, לוחמה ואבטחה בארץ ובחו"ל. הייתי גם תקופה בקבע, עבדתי כרבש"צ במועצה המקומית אפרת ועשיתי לא מעט פרויקטים ביטחוניים בחו״ל". ב־2023 הוא החליט להשתקע בארץ, עבד בתעשייה הביטחונית כמדריך ירי ולחימה, ואז הגיע 7 באוקטובר. מאז הוא במילואים.
גיהינום טקטי בקיבוץ חולית
ה־7 באוקטובר הפתיע אותך?
"לא. הייתי מוכן. בערב ה־7 באוקטובר המתיחות התחילה לעלות והיה הרבה בלגן על הגדר, ידעתי שזה הולך להתפוצץ".
אם אתה ידעת, למה הצבא לא ידע?
"הצבא ידע. יש דרגים שהחליטו להעלים עין כי היה להם נוח לעשות את זה, זה הסתדר להם בנרטיב", הוא מאשים. "הדברים היו ידועים והיו על השולחן, אבל אותם בכירים החליטו לא להתייחס להתראות למרות שהיו הרבה נורות אדומות. זה לא התאים לנרטיב שהם טפטפו כל הזמן שחמאס מורתע ולא רוצה עימות".
את שמחת תורה תשפ"ד הוא חגג עם חבר טוב בכפר חב"ד. "התעוררתי כשהחבר ביקש ממני לעזור לו להעביר את הילדים לממ"ד. אחרי כמה דקות נפל לי האסימון, כי אזעקות במרכז זה כבר משהו אחר. פתחתי את הטלפון ונכנסתי לקבוצה של רפאל". רפאל הוא רפאל חיון, איש מודיעין אזרחי שעוסק בפענוח מודיעין גלוי ומעביר אותו לצה"ל. חיון סייע רבות במהלך מתקפת 7 באוקטובר בהכוונת הכוחות ליישובים בעוטף. "אני ורפאל חברים מאוד טובים כבר המון שנים, הכרנו דרך העיסוק בביטחון. יצרתי איתו קשר כדי להבין לאן אני צריך להגיע בשביל לסייע בלחימה".
בן עגו עלה על מדים ויצא לדרך. "דהרתי על 200 קמ"ש עם כדור בקנה. הכבישים היו ריקים ותכננתי להגיע ליחידת האם שלי ירפ״ם 5155 – היחידה לרפואה מבצעית של פיקוד הדרום. זו יחידה שאחראית על טיפול ופינוי פצועים משטח לחימה. בדרך התקשרתי למ"פ שלי, משה בר־ששת מקריית ארבע, שאמר לי לחבור למפק"צ השני, אלישע חן, ולהקפיץ את הלוחמים". הוא קיבל מחיון גם מספר של אלעד טושר מקיבוץ חולית, איש קבע ומפקד הגדוד המטכ"לי להנדסה של צה"ל. "רפאל שלח לי הודעה קולית מאלעד שסיפר שהם נצורים בבית ושיש מחבלים ביישוב. ברקע נשמעו דיבורים בערבית. יצרתי קשר עם אלעד שלחש לי שאין צבא ביישוב. שמעתי דיבורים בערבית והשיחה התנתקה". הוא הגיע לחוות נגוהות, ביתו של אלישע חן. "התיישבנו עם טבלאות אקסל כדי להבין איפה החיילים וכו', אבל אז אמרתי לו: אחי זה לא עובד, פשוט תגיד לכולם לבוא ויאללה, בוא נזוז מפה! מלחמה!"
הם נסעו לקציעות, שם נמצאים מחסני החירום של היחידה. "לא היה שם אף אחד, הבסיס היה ריק. התחלנו למלא מחסניות, לקחנו ציוד ונכנסנו לרכב. הצוות שאל אותי לאן נוסעים, סיפרתי להם שיצרתי קשר עם מישהו בחולית ואמרתי: אין אף אחד בחולית, יהודים שם צריכים עזרה. נסענו לשם".
באזור צאלים הם התחילו לראות את המראות הראשונים של נפגעים מהטבח. "רצינו לרדת ולעזור אבל לא נתנו לנו. קלטנו בזווית העין שמפנים אלוף משנה פצוע על אלונקה, כפי הנראה אלוף־משנה רועי לוי הי"ד, מפקד היחידה הרב־ממדית, והבנו שאם קצין בדרגה בכירה נפגע בקרב, מדובר במלחמה על מלא". בדרך הם הצליחו ליצור קשר עם מפקד כיתת הכוננות בחולית והחבירו אליהם לוחמי מילואים מיחידת הגיריות העוסקת בנושא המשילות בדרום.
"כשהגענו לש"ג של הקיבוץ, ראינו המון אופנועים של הנוח'בות והבנו שיש הרבה מחבלים בקיבוץ. ראינו גם שצה"ל לא הגיע למרות שהייתה כבר שעת צהריים". הם היו קבוצה של עשרה לוחמים שהגיעו ממקומות שונים, אבל כולם בעלי ניסיון רב בלוחמה ובעלי ידע טקטי עשיר. הם קיבלו החלטה להיכנס לשכונה המזרחית שהכי קרובה לשער ולהתחיל לטהר את הקיבוץ, בית אחרי בית. הקיבוץ היה בבחינת "גיהינום טקטי", כהגדרתו של אחד הלוחמים, עם צמחייה סבוכה שלא מאפשרת לראות את השטח שבו היו עשרות מחבלים חמושים בטילים, רימונים, מקלעים ומטענים. "נכנסנו לבתים, צעקנו 'צה"ל, צה"ל' וחיפשנו ניצולים. הבתים היו מרוססי ירי ולפעמים ראינו עקבות של דם".
כשהיו בבית של עדי קפלון הי"ד, אמא שנרצחה וילדיה הרכים נחטפו, נפתחה עליהם אש תופת מאחד הבתים. "כל הבית התפרק מהאש". הלוחם הראשון בכוח, דודו אביב, לוחם שייטת ואיש משרד הביטחון לשעבר, תכנן לצאת מהבית ולעבור לבית הבא כשפתאום זיהה בבית ממול ארבעה ראשים עם סרטים ירוקים. רגע אחר כך נפתחה אש תופת ודודו ולוחם נוסף נפצעו. הכוח הצליח לחלץ אותם תחת אש והמשיך להילחם. עד 12 בלילה לחמו מנדי וחבריו בחולית, פינו משפחות מהממ"דים והביאו אותם לקיבוץ גבולות שבו לא היו מחבלים. את ילדיה הרכים של עדי קפלון הי"ד המחבלים חטפו לעזה עם השכנה, אבל שחררו אותם ליד הגדר. השכנה חזרה לקיבוץ עם הפעוטות ומנדי פינה אותם עם שאר המשפחות לקיבוץ גבולות. "נלחמנו וחילצנו משפחות שוב ושוב. בקיבוץ היו כ־80 מחבלים. הגענו לשם בזמן הכי קריטי והכניסה שלנו ללחימה גרמה להפיכת הקערה, כי המחבלים עברו להתעסק בנו ועזבו את התושבים. חלקם פשוט ברחו".
במהלך הלחימה הגיע לקיבוץ טנק של לוחמות, שבהכוונת הכוח של מנדי פרץ את השער, נכנס לקיבוץ ועזר בהכרעת הקרב. "בזמן החילוץ של דודו, הגענו לשער וראינו מחלקה של חיילים בכניסה לקיבוץ. הם היו עם קסדות, נשקים, מקלעים והם שכבו ליד העץ, כשבפנים אנחנו נלחמים על חיינו ועל חיי התושבים. צרחתי להם: "תיכנסו!!! אני צריך את המאג הזה בפנים!" הייתי עדיין תחת הרושם של ההיתקלות שבה חמישה קלאצ'ים פירקו עלינו את הבית".
למה הם לא נכנסו לקיבוץ?
"הם חיכו לפקודות", הוא נאנח. "בעיניי זה היה המרכיב שקבע מה יהיה בקרבות 7 באוקטובר, כי בכל מקום שבו היו צוותים של לוחמים שהחשיבה שלהם הייתה לא קונבנציונלית הם הצליחו לעשות מהפך, בעוד יחידות צבאיות שחיכו לפקודות פשוט לא הועילו. במקומות שבהם אנשים נטלו יוזמה וחשבו מחוץ לקופסה הם הצליחו להטות את הכף לטובתם".
מתוך אותה חשיבה מחוץ לקופסה, מנדי זיהה רכב סוואנה מונע שאיתו הגיעו החיילים, ובהחלטה של רגע לקח את הרכב כדי לפנות את דודו הפצוע. "נכנסתי לרכב, עשיתי פרסה, העמסנו את דודו ונסענו לסורוקה". בדרך הם פגשו אמבולנס, פינו את דודו וחזרו להילחם בקיבוץ. "הקרב נמשך שעות", הוא משחזר. "ביצענו שם פינוי של רב־סרן פאוז חוסיין, קצין גששים שנפצע קשה, ושל לירן אלמוסנינו הי"ד שנהרג בקרב". אלמוסנינו היה לוחם שנהרג וגופתו נותרה בשטח במשך שעות. מנדי פינה אותו ודאג שיגיע לאחריות רב מהפיקוד. "בר־ששת ואני עוסקים בטיפול ופינוי פצועים באופן מקצועי בצבא. במהלך הלחימה ייצרנו רשימות מאוד מדויקות של כל אנשי הקיבוץ כדי שהפינוי יהיה מסודר ונכון".
מנדי הבין שבקיבוץ גבולות אין מחבלים ואין לחימה, יש כיתת כוננות חזקה והיישוב מוגן. "הבנתי שזה המקום הכי קרוב שלא נמצא בסכנה ושלשם אני צריך לפנות את האנשים. הצלחנו לפנות אותם בשיירות מאובטחות ובצורה מאוד מסודרת". הוא גם שמר על המשפחות המפונות ודאג שכוחות הפינוי לא ישאלו אותם יותר מדי שאלות, הוריד את הקסדה ודיבר איתם כדי להרגיע. "באחד החילוצים בר־ששת לקח סכין, ואחד הילדים מהקיבוץ ראה את הסכין ונבהל. הוא הרגיע אותו ואמר ש'הסכין זה בשביל העוגה שנחתוך אחרי שנסיים להציל את כולם'. הוא גם פינה ילדים שהוריהם נפגעו ולא רצה שהם יראו את המראות, אז הוא אמר להם שמשחקים מחבואים ושצריך להיות בשקט: 'אם נצליח לצאת בשקט מהקיבוץ – ניצחנו'. אתה נמצא בארמגדון, אבל מתעסק עם ילדים ופעוטות וצריך להיות מאוד אנושי".
הטבח בחולית גבה 13 קורבנות ועוד כמה חטופים, אבל הלחימה של בן עגו וחבריו מנעה ככל הנראה אסון גדול בהרבה. ב־12 בלילה הקיבוץ פונה לחלוטין. "הייתה לנו כבר רשימה מאומתת של כל מי שפונה. ידענו כמה פצועים, כמה הרוגים וכמה נעדרים יש. עזבנו את חולית אבל עצרנו בגבולות כדי לראות את המשפחות בעיניים ולעשות סגירת מעגל. נפגשנו עם התושבים, עשינו הבדלה ונסענו לקציעות, לחיילים שלנו".
"חשבתי שאני הולך למות"
מנדי המשיך להילחם ולשרת במילואים במהלך כל המלחמה, אלא שבשלב מסוים החל לסבול מפוסט־טראומה וחווה התקפים קשים. "הייתי בלחימה מאוד אינטנסיבית עם היחידה, פינינו מאות חיילים מזירות קרב, ובשלב מסוים התחילו לי קצת לחצים וחרדות, אבל לא משהו שגרם לי לא לתפקד. בשביעי של פסח חוויתי התקף חמור שגרם לי להבין שיש לי פוסט־טראומה. התחלתי טיפול, אבל המשכתי את השגרה של המילואים, ובמקביל השתלבתי בהקמת יחידות התערבות של צה"ל, שהן צוותים מיומנים בלחימה המיועדים לתת תגובה מהירה לאירועים כמו 7 באוקטובר. ההתקף הכי חמור תפס אותי כשהייתי במילואים בבסיס".
ההתקף ההוא ארך 48 שעות, שמתוכן עבר שש שעות של סבל נורא. "פשוט לא הייתי", הוא אומר. "פרכסתי על הרצפה, לא הצלחתי לנשום. נתנו לי פעמיים חמצן וחשבתי שאני הולך למות. אני חווה את הסבל של ההתקף הזה עד היום. הייתי על סף איבוד הכרה, כל תזוזה גרמה לבחילה ולסחרחורת". ההתקף הזה שינה את חייו לחלוטין. אני פוגשת אותו בנתניה, חודשים רבים לאחר מכן. הוא לבוש מדים, חמוש ונמצא בשירות מילואים. לריאיון נהג בעצמו משומריה, אבל אחרי ההתקף ההוא לא יצא מהבית במשך ארבעה חודשים.
"לא נהגתי יותר מחצי שנה", הוא מודה. "עד היום אני עם מלווה חלק מהזמן כי עדיין קשה לי להיות לבד. המילואים זה המשמעות שיש לי כרגע. בלי זה אני לגמרי בלי משמעות. כיום אני במקום אחר לגמרי ברוך ה', אבל הייתי פגר. חזרתי לגור עם ההורים והייתי מפורק, חודשים לבשתי רק פיג'מה ועברתי מהמיטה למטבח, משתדל לשרוד את ההתקפים הקשים. איבדתי לחלוטין את הביטחון העצמי ועלו לי שאלות קיומיות כמו למה זה קרה לי, מה יהיה איתי והאם אצא מזה בכלל. לאנשים כמוני שהם פעילים מאוד, ביטחוניסטים ותמיד נמצאים בחוד החנית, זה מאוד קשה. הייתי מאוד עצמאי, עבדתי בחו"ל בכל מיני מקומות אקזוטיים, מגיל 19 אני חי לבד ובגיל 36 אני מוצא את עצמי אצל ההורים, תלוי בהם לגמרי".
איך המשפחה קיבלה את זה?
"יש לי את המשפחה הכי נהדרת והכי מאמינה. בלעדיהם לא הייתי מצליח לטפס חזרה לאן שאני היום. הם עטפו אותי וכל הזמן מטפלים בי ומפנקים אותי. בכל פעם שהייתי קצת בחרדה הייתי מושיב מישהו מהמשפחה לשחק איתי רמיקוב או טאקי כי ככה הראש עסוק. הרגעים היחידים שהייתה לי בהם מנוחה היו כשהמוח שלי הפסיק לרוץ ולפחד. כל המשפחה התגייסה וכולם ידעו שכשמנדי לא מרגיש טוב פותחים רמי ומשחקים".
אתה מפחד מההתקפים האלה?
"מאוד", הוא אומר בכנות. "הם כל כך קשים ומפחידים, אבל אני לומד איך לפעול בתוכם. לא תמיד אני יכול לזהות מה גרם להתקף. זה יכול להיות ריח, מראה מסוים או רעש שמתחיל להפעיל את הגוף, ואז אני צריך לעבוד כדי לצאת מההתקף, להזכיר לעצמי שאני כבר לא בחולית ולא צריך להילחם או לברוח מאף אחד".
המילואים והירי לא מעוררים את ההתקפים?
"לא. אצלי זה מתבטא דווקא בקוצר נשימה, חום גוף שעולה ותחושת חוסר אונים שמתחברים לבתים השרופים בחולית, ולרגעים שהייתי לבד בלחימה".
כשאתה רואה אנשים ששמים קץ לחייהם בעקבות מוראות 7 באוקטובר, אתה אומר לעצמך שזה היה יכול להיות אתה?
"בלי המשפחה והחברים זה היה אני", הוא אומר. "זה בטוח. אין לי שום מחשבה אובדנית, אבל אני לגמרי יכול להבין מישהו שעובר את מה שאני עובר בלי המשפחה והחברים ומרים ידיים. אני זוכר את עצמי בהתקפים, מפרכס על הרצפה, ממרר בבכי ומתחנן לאמא שלי שתכבה לי את המוח, שתעשה משהו כדי שהמוח שלי יפסיק לעבוד. מי שחווה את זה לבדו בלי אמא שמחבקת, יכול לכבות לעצמו את המוח באופן אקטיבי כי הוא פשוט לא יכול יותר. אני חווה פלאשבקים שבהם אני כועס למה הם מתו ולא אני, כי זו נראית לי האופציה הקלה באותו זמן".
הוא משתדל לסייע לאחרים לא לוותר על עצמם ולגשת לטיפול ואבחון. "פגשתי את הצוות שלי ועשיתי להם שיחה על הפוסט־טראומה. אחרי השיחה חברים שיתפו אותי במה שעובר עליהם ויש הרבה תסמינים: כעס, אלימות, הסתגרות ועוד. כל החיים שלי הדרכתי והכשרתי לוחמים. הייתי עסוק ב'ללמד בני יהודה קשת', אז עכשיו אני משתדל להדריך אנשים ביכולת לעבור את מה שאני עברתי ולהשתקם".
אתה חושב שיש הרבה שמתביישים בפוסט־טראומה ולא מבקשים עזרה?
"כן, המון. אני חושב שאחד הדברים שעזרו לי זה שאני לא מתבייש ואני פותח את זה ואז אפשר לעזור לי". כמדריך לוחמה הוא גם מכניס את זה לאימונים. "אני עושה סדנאות נשימה לפני, אחרי ותוך כדי אימון, זה משפר את הביצועים בצורה מדהימה. אני מדבר על הפוסט־טראומה כבר בהתחלה ונותן לזה מקום גם לי וגם לאחרים. יש אנשים שפנו לעזרה בזכות העובדה שדיברתי על זה. אנשים מהעולם הביטחוני חוששים שאם יבקשו עזרה ייקחו מהם את הנשק. אני מרגיע אנשים בנושא הזה, כי מי שלא נשקפת ממנו מסוכנות הנשק לא יילקח ממנו. אדם שעיסוקו ביטחוני מאבד את כל הביטחון העצמי כשהוא חווה פוסט־טראומה. לקחת ממנו את הנשק זה להפשיט אותו מכל תחושת מסוגלות. לפעמים האבחונים הללו נוטים לצד הבטוח וכדאי לשקול היטב לפני שלוקחים מאדם את הנשק האישי".
לסיכום, כאדם מאמין, איך אתה מתייחס למה שעברת ברמה האישית, וגם לטבח שחווה הציבור הישראלי כולו?
"יש לי שאלות, אבל זה לא התפקיד שלי לתת תשובות. מה שאני יודע להגיד זה שלעולם הזה יש מדריך הפעלה. חלק מהמדריך הוא השמירה על שלמות העם והארץ, ורבות מההוראות בספר הן בידיים שלנו. יש לנו השפעה על מהלך הדברים ואם אנחנו בוחרים להתעלם מההוראות אז לפעמים דברים משתבשים. אם אנחנו נוגעים בארץ ישראל ונותנים שטחים לאויב, מורידים את הראש מול אומות העולם ומנסים להתייפייף במקום להגן על הארץ, אז ברור שניפגע מזה".
