המלחמה על המלחמה

בימים אלו מתקיימת מלחמה על שמה של המלחמה הנוכחית – "מלחמת שבעה באוקטובר" או "מלחמת התקומה". השפה היא כלי מרכזי בעיצוב התודעה ולכן שם המלחמה מקבע נרטיב בזיכרון הלאומי. קחו למשל את מלחמת "לבנון" או "שלום הגליל". למה לא "לבנון"? הרי נלחמנו בשטח לבנון? כי הייחוס של המלחמה לזירתה הגיאוגרפית מסייע לקיבוע הנרטיב שהמלחמה הזו לא לנו. היא התנהלה בלבנון ומכאן הדרך קצרה לראייתה כמלחמה מיותרת. כך גם ביחס ל"מבצע" לעומת "מלחמה". כששמים את שתי המילים זו מול זו, המילה "מבצע" מגמדת את האירוע לעומת "מלחמה", לא רק בגלל ההיקף והעוצמה שיש במלחמה, אלא משום ש"מבצע" מתקשר אצלנו גם לעולמות תוכן אחרים כגון קניות, הנאה ובילוי היוצרים אצלנו רגשות הפוכים לחלוטין מאלו הקשורים במלחמה.

שני הקולות שליוו אותנו לאורך המלחמה (שטרם הסתיימה) נאבקים כעת על הזיכרון הקולקטיבי שלנו. מצד אחד הקול הגלובליסטי, דמוקרטי-ליברלי (כביכול), הנייד, העשיר והמהודהד ברוב האולפנים, בקמפיינים ובשלטי החוצות. קול זה סיפר לנו כמה המציאות גרועה, איך אנחנו מפסידים בעזה, כמה קשה לנשים ולילדים בבית. הוא התמקד בצער על הקורבנות והאובדן, בשעה שכולנו זקוקים לרוח גדולה ולא למורך לב, ופמפם לנו שאי אפשר לסמוך על מנהיגי המדינה, שחייבים להפסיק את המלחמה ולהיכנע לדרישות האויב.

מצד שני, הקול הלאומי, השמרני-דתי-מסורתי, המשרת ללא תנאי וללא איום בסרבנות. קול הרוב היהודי המורכב מכלל העדות והמגזרים שבניו מהווים את בניין הגוף העיקרי הלוחם של כוחות היבשה של צה"ל. זהו הקול שהפגין פטריוטיות, נתן כוח לעם כולו לאורך המלחמה, הצביע על כל הישג ושמח בו, חיזק את מנהיגי המדינה והלוחמים והצדיע להורים ולרעיות שנשארו לבדם בבית מאות ימים.

גם לנושא החטופים תפקיד גדול בבניית הנרטיב של המלחמה ובשחרור חטופים עתידיים, חלילה.

אולי יעניין אתכם

עוד בדעות הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה

עוד בדעות תסמונת הדשא הירוק של השכן

בנימין נתניהו בימי גלעד שליט לא יכול היה לקמפיין האגרסיבי שנוהל כאן. לו הייתה אז הנהגה אמיצה, גלעד שליט היה חוזר הביתה תוך שבוע במרצדס מפוארת עם אייס-קפה ביד. ללא מזון, מים, חשמל, גז ותרופות. העזתים כבר היו משכנעים בדרכם את חמאס (שהיה חלש ביוני 2006) להשיב את גלעד ללא כל תמורה, כדי לזכות במי שתיה ומזון. בנימין נתניהו של מלחמת התקומה לא נכנע לקמפיין "כולם עכשיו".

מעצבי הנרטיב הכניעתי-מלנכולי באים מהמיעוט שחי בתודעת רוב ויונק את מרצו משני גורמים מוטיבציוניים, הקשורים למלחמת התרבות המודגשת כל כך בשנים האחרונות:

א. מלחמת חורמה בממשלה (וממילא בבוחריה) למרות מצבה הטוב של המדינה, בוודאי ביחס לערב המלחמה, ביטחונית וכלכלית. אסור לייחס שום הצלחה לממשלה הנוכחית – ממשלת הרוב היהודי – אלא יש להצביע תמיד על חצי הכוס הריקה, לעשות כל מאמץ לצבוע את המציאות בשחור ולהאשים את הממשלה בכך.

ב. מאבק בלאומיות – הגלובליזם נתפס היום בקרב הליברלים לא רק כהיפך הגמור של הלאומיות, אלא ככזה שנרדף על ידה. לכן יש למחוק כל פעולה ואמירה לאומית ולדרוס את נושאי דגלה. לשיטת הגלובליסטים הליברלים, הדרישה לשחרר חטופים מתוך אחריות לאומית מוחקת את ההתחייבות של המדינה כלפי אזרחיה ובכך מסכנת את הפרט. עלינו גם למחוק את אתוס הגבורה הצבאית וחיסול האויב בידי חיילי צה"ל שיש בכוחו לחזק את הרגשות הלאומיים ואת רוח הלחימה. מכאן ההתנגדות לביטוי "לזרבב את עזה" וההוראה של הרצי הלוי למחוק כל גרפיטי שלוחמינו עשו בעזה במטרה לחזק את המורל ואת רוח הלחימה. צה"ל צריך להיות מהאו"ם.

אל מול הצונמי התקשורתי של קמפיין הכניעה והתבוסה הזה על הכוחות הלאומיים לעסוק ללא הרף ובכל צורה ודרך בנרטיב הניצחון והגבורה, בין היתר בדרכים הבאות:

א. עלינו להקפיד להשתמש בכל מקום וזמן בשם "מלחמת התקומה", ולכבד בכך את כלל לוחמי צה"ל ומשפחותיהם שיצאו לקרב כדי לרומם את קרן ישראל, ואת המשפחות השכולות, משפחות הגבורה, שבניהן התעלו במעלות קדושים וטהורים.

ב. עלינו להצביע על ההצלחות הכבירות של ישראל, בעז"ה בכל החזיתות – כולל החזית העזתית. מי פילל שעם כל המגבלות שנכנסנו עימן למלחמה נגיע למצב שאין חטופים בעזה ויותר ממחצית משטחה בידינו ועוד היד נטויה.

ג. עלינו לדרוש מממשלת ישראל לממש את כל מטרות "מלחמת התקומה" ובראשן, חיסול חמאס. ידעו אויבינו כי אנו עומדים במילתנו, לא נגדיר את האירוע כסבב אלא חיסול האויב. אומה ריבונית בארצה לא יכולה להשקיע במלחמה עם אבדות כה רבות רק כדי להשיג שחרור חטופים. מטרתה הראשית של המלחמה – הסרת האיום הקיומי – חייבת להיות לנגד עיננו בכל עת.

ד. אל מול המאבק בלאומיות והכחדת ערך הניצחון יש להתעקש על כך ש"מלחמת התקומה" לא תסתיים בשיקום רצועת עזה לטובת האויב – אזרחי עזה – המיוצגים בידי נבחריהם מהחמאס. יש לראות את המטרה הסופית בהגירתם למדינות מתאימות והשבת רצועת עזה לשלטון והתיישבות ישראליים. לטובת הגשמת החלום שלנו יש לגייס גם את האינטרס האמריקאי. מרכז עסקים גדול ומניב לא יוכל לקום ברצועת עזה כשחמאס שולט בה, וזאת משתי סיבות: האחת, חמאס ידחה כל סממן מערבי משטחו כשם שסגר בתי קפה וקזינו עם עלייתו לשלטון ביוני 2007. ושנית, אנשי עסקים שראו את פרעות שמחת תורה ידירו רגליהם ממקום בו שולט חמאס. מרכז עסקים גדול, ועבורנו התיישבות יהודית רחבה, יוכלו לקום רק כשאנו שולטים בשטח.

הכותב הוא יו"ר פורום תקווה