דת השמחה ודת הדכדוך
אחרי שניצלו היהודים בשושן, אני מנחש שלא היה קמפיין חוצות ברחבי הממלכה ברוח ״השק ירד, נשאר האפר״. ולא שלא היה על מה להתאבל, הרי האישה שבזכותה ניצלנו איבדה סופית את חירותה. הסיסמה ״עד החטוף האחרון״ לא התממשה, והחטופה האחרונה, זו שהיינו חייבים לה כל כך הרבה, נשארה כלואה, אנוסה בארמון של זהב. היא לא היחידה שנשארה בלי עצמאות וחופש – הרי כולנו נותרנו אחרי ביטול הגזרה משועבדים לרודן משושן. מזל שלא היו קמפיינרים של ייאוש באותם ימים, היה להם חומר נהדר. מכיוון שלא היו פרסומאים מהסוג של ״הסיכה ירדה, החור בלב נשאר״, נשארנו עם ״משנכנס אדר מרבים בשמחה״ ועם לב שמח.
גם אחרי מלחמת השחרור היה אפשר בקלות לצאת לרחובות עם קמפיין עצבות, הרי אחוז אחד מהאוכלוסייה נמחק, זה שווה ערך ל־90 אלף אזרחים במושגים של היום – 90 אלף! וגם לאחר מכן, במלחמות סיני וששת הימים, כל כך הרבה הרוגים, רבים שנפלו בשבי ולא מעט חיילים שמקום קבורתם לא נודע. בקלות היה אפשר ליצור איזה קמפיין ״בין אבני הכותל נשאר הסדק״, ולא שלא היו סדקים ובקיעים, היו גם היו, אבל בחרנו לזכור אחרת. אפילו את השואה האיומה בחרנו להנציח ביום של מרד גטו ורשה ולקבע זיכרון לשואה אבל גם לגבורה.
מאז מלחמת יום כיפור דת הדכדוך משתלטת על השיח הציבורי ומקדשת את החור שבלב. אבל הדת הזאת חדשה והיא לא תוכל לדת הנצח שיודעת יותר מכול לזכור. ובדת הנצח יש כללי זיכרון מדוקדקים. לעולם לא נשכח את הכאב, נצום על אסתר לפני חגיגת הפורים, הרי היא עצמה ציוותה ״וצומו עליי״. ובכל זאת הצער עליה יידחק לשוליים לעומת הסיפור הגדול, שגם אותו ידעה אסתר לבקש: ״כתבוני לדורות״. נצום על מנת לכפר בכיפור, אבל זו תהיה רק ההכנה לקראת סוכות. נאכל מרור בפסח על כל המר שהיה, אבל לא נוותר על המתיקות של החרוסת ואפילו לחם העוני יהפוך ללחם של אמונה וגאולה.
אולי יעניין אתכם
וכן, גם במלחמה הזאת, שעודנה מתרחשת, ישנם אור וחושך. אין חור בלב? ברור שיש חור בלב, וסבבים בלי גבול, וחמאס עדיין על הרגליים, והעוטף פצוע בגופו ובנפשו ומפעם לפעם שומעים על עוד חייל שנפשו לא עומדת במראות האימה מעזה, וזה איום ונורא. אבל בצד החור שבלב כדאי לספר את הסיפור בסדר הנכון. ״הסיכה ירדה אבל נשאר החור בלב״ זו דרך שנועדה להחשיך את הכול. אפשר גם אחרת: ״אחרי החור בלב ירדה הסיכה״. אלו אותם נתונים בכרונולוגיה הפוכה, אולי ״על אף החור בלב ירדה הסיכה״. ולא רק הסיכה ירדה, גם חיזבאללה ואיראן וחמאס, כולם ירדו לתהומות שלא הכירו ועוד נכונה להם בעזרת ה׳ ירידה אחרי ירידה. ומותר לשמוח, וחייבים לשמוח, לא שמחת עיוורון אלא שמחת פיקחון, כי יש על מה.
סיבה למסיבה
העיקרון של ״משנכנס אדר – מרבים בשמחה״ הוא קריאת תיגר על תפיסת השמחה הרווחת. מקובל לחשוב שאם קרו לך דברים טובים, הגשמת חלומות, המשפחה מאירה לך פנים, זכית בפיס או לפחות במשכורת טובה – יש לך סיבות לשמוח, אבל אם קרה לך ההפך מזה, חלית, נפצעת, ואפילו לבנת פורן לא סידרה לך שקל, תהיה עצוב. הקריאה להרבות בשמחה מכריזה את ההפך – המציאות לא מכתיבה לך אם תהיה שמח או עצוב, זה אתה שמכתיב לה. אפשר להעלות את מפלס השמחה באדר ולהוריד אותו באב, כלומר שמחה היא החלטה ולא תגובה הכרחית. וזו אולי אחת הבשורות הכי טובות לאנושות, שהרי כולנו רוצים להיות שמחים, אבל התחושה שהשמחה היא תוצאה ממה שמתרחש כולאת את האדם במציאות של אין ברירה. הידיעה שיש ברירה, והיא אצלנו בידיים – היא עצמה סיבה למסיבה.
מפלס החרדה
אני חייב לכם עדכון על שתי כפפות שנזרקו בטורים שפורסמו כאן בעבר והורמו, והביאו לעולם דברים יפים. הנה הראשונה:
אחרי דריסתו של הנער החרדי יוסף אייזנטל ז״ל למוות בהפגנה נגד הגיוס, כתבתי כאן ששאלתי את עצמי עד כמה זה באמת כואב לי. כתבתי שאולי זו הזדמנות לגשר, למפגש. אני עצמי כמעט לא מכיר חרדים מקרוב. היה מרגש לקרוא את מבול ההצעות שקיבלתי במייל מקוראים חרדים רבים מששיערתי. להיפגש עם כולם לא יכולתי, אבל היה מייל אחד של אדם שהציג עצמו כחלק מחבורה לומדת, חרדית, שתשמח להכיר. הוא הדגיש את הלב הפתוח, את הרצון להכיר, וזה דיבר אליי מאוד. כינסתי גם אני כמה מחבריי העוסקים בתורה ונפגשנו בבית קהילת 'יחדיו', קהילתו של חברי, הרב אייל ורד.
לא אצטט תכנים מהמפגש גם מפני שלא ביקשתי רשות, גם מפני שאני יודע ששני הציבורים מגוונים יותר מאלה שהשתתפו במפגש, ואיש מאיתנו לא בא לייצג את כל המגזר שלו אלא את עצמו. אני רק יכול לומר שזה היה בשבילי מפגש מלמד. על אף שאת הדעות החרדיות אני מכיר, כשנכנסים מעט מאחורי הקלישאות מתגלים דברים מעוררי עניין ומפתיעים. אולי כך גם הרגישו חבריי מן העבר השני, אינני יודע. מה שבטוח שנפתחו הלבבות, שהזמן לא הספיק ורצינו עוד, ואני מאמין שהעוד הזה אכן יקרה. בטוח שכשסיימנו את המפגש, שהנחה הרב משה אגוזי שהגיע במיוחד מחיספין לשם כך, ועמדנו במעגל דבוקים זה בזה ושרים ״אהבת עולם תביא להם וברית אבות לבנים תזכור״, הייתה זו תפילה עמוקה עמוקה.
בלעדיהם
הכפפה השנייה נזרקה כאן לפני שבועיים. הזמנתי להגיע לבית המדרש הקהילתי בכפר סבא לערב שכולו חיבוק למשפחות נעדרים על רקע אזרחי, ערב לזכרו של איתמר שלזינגר ז״ל שעבר תאונת דרכים לפני פרוץ המלחמה ושרידיו נמצאו רק לאחרונה. הרמתם את הכפפה ובאתם. בית המדרש היה מלא ורחש כבוד ואהבה למשפחות שנושאות משא כבד לאורך זמן.
דיבר גדי, אביו של איתמר, ואחריו דיברה גיטי, אימו של הנער החרדי מוישי קליינרמן שנסע לפני ארבע שנים למירון ונעלמו עקבותיו. היא סיפרה על חיים חדשים שזכתה להביא בינתיים, ילד שנקרא בשם רב המשמעות יוסף חיים. אמרה שעד היום ורדה מניביצקי, אישה שבנה נעלם לפני עשר שנים והקימה את עמותת 'בלעדיהם', שמורה אצלה באנשי הקשר כ״ורדה עזרה״, מפני שהדבר שהכי נואשה לו באותם ימים היה עזרה. עד היום ורדה ושוקי עסוקים בלהושיט עזרה כזאת בכל שעות היממה. פגשנו את יקותיאל, ראש יחידת הכלבנים שיוצא לחיפושים, ואת יוסי עדן, המתנדב שזכה למצוא את גדי. בעיקר קיבלנו הזדמנות להבהיר למשפחות הללו שהן באמת לא לבד. תודה שבאתם.
לתגובות:
