אוגוסט 2005. השמש הקופחת של גוש קטיף עמדה במרכז השמיים, מאירה את מה שהיה אמור להיות יום קיץ רגיל והפך ליום של חורבן. על גג אחד הבתים בנווה דקלים, בתוך הכאוס של בכי, צעקות וחיילים שממלאים את הרחובות, נער אחד החליט שהוא לא משתף פעולה עם ההיסטוריה. לא מוכן לקבל את הדין.
חננאל נמיר, אז תלמיד תיכון סוער וכריזמטי, היה עד למעמד קשה במיוחד. אביו, ד"ר סודי נמיר, לבש מדי צה"ל כאקט של מחאה ונשא נאום פרידה קורע לב. "אבא דיבר אל החיילים בניסיון אחרון לשכנע אותם לא לקחת חלק בביזיון הזה. הוא ניסה לדבר להיגיון ולרגש, להבהיר להם שהם עושים עוול. הוא הזהיר אותם שהמראות האלה ירדפו אותם וניבא את מה שבאמת קרה. הוא צעק שייכנסו רוצחים מפילדלפי, טילים על אשקלון, מרגמות על שדרות, רצח בנתיבות", משחזר נמיר את מה שראו עיניו אז, והפך לסרטון מהדהד לאחר טבח 7.10, כשהנבואה התגשמה. המון אדם גדש אז את בית משפחת נמיר. בני משפחה קרובה ומורחבת, שכנים וחברים. מאות חיילים הקיפו את הבית.
"רוב האנשים נכנעו בלית ברירה, לא התעמתו, קמו והלכו עם החיילים. אבל כשהגיעו אלינו, אבא עשה דרמה שלמה. היה חשוב לו שהאירוע ייצרב בתודעה. לקח כתשע או עשר שעות לפנות אותנו. הם נאלצו לגרור אותנו אחד אחד ולהעלות אותנו לאוטובוס".
חננאל היה מתוסכל. הוא ראה את אביו לובש את מדי הצבא שבא לגרש אותם מהבית, וזה היה כואב מדי בשבילו. הוא ברח מההמון, טיפס לגג הבית, לקח זוג אזיקים וקשר את עצמו לדוד השמש. למטה, בתוך הבית, מהומה, צעקות ובכי. חננאל, שם למעלה, הרגיש שהוא המבצר האחרון. שכל עוד הוא אזוק לברזל הלוהט, הבית הזה יישאר שלו. "סיימתי את האירוע מותש", הוא נזכר היום, אחרי 19 שנה. "הייתי שלם עם זה שעשיתי כל מה שיכולתי כדי להילחם, וסיימתי באפיסת כוחות".
אולי יעניין אתכם
חננאל, כיום בן 38, נח כעת על הכורסה בבית הוריו, מחפש תנוחה שבה פחות כואב לו, חיוור מעט אבל מקרין אנרגיות טובות. גם כשהוא חלש, הטמפרמנט שלו מורגש. לפני ימים ספורים הוא נכנס לחדר הניתוח, לא בגלל מחלה אלא מבחירה: נמיר החליט לתרום את אחת מכליותיו לאדם זר לחלוטין. הנער הכאוב והכעוס שנלחם באגרופים קפוצים חי כיום במסלול של בנייה ונתינה. את השינוי הוא זוקף לזכות תקופת הלחימה הממושכת בעזה: "לפני שנה יצאתי מעזה בסיבוב האחרון של המילואים, והייתה לי הארה", הוא מסביר את תפיסת העולם שאימץ. "אמרתי לעצמי שאם שרדתי את הדבר הזה, יש כנראה סיבה. החלטתי שאני חייב לעשות משהו משמעותי באקסטרים".
המילה "אקסטרים" היא כנראה מילת המפתח להבנת המנוע של חננאל נמיר. הוא לא יודע לחיות באמצע, איש של קצוות. או שהוא מבעיר צמיגים, או שהוא מקים חווה. או שהוא מסרב פקודה, או שהוא נלחם להתגייס. הריאיון איתו הוא מסע ברכבת הרים בין ייאוש לתקווה, בין חולות עזה של אז לחולות עזה של היום, ובין שברון לב לתיקון עולם.
פצמ"ר על הסכך
חננאל נמיר הוא בנם הבכור של בקי וד"ר סודי נמיר. השם סודי (סטיוארט) היה מותג בגוש קטיף. הרופא שהיה שם בכל צומתי החיים ובמקרי חירום וטראומה, שיילד ומל את ילדי הגוש וליווה חולים ופצועים. המשפחה הגיעה לגוש כשחננאל היה בן שנתיים, אחרי שאביו רצה להתמחות ברפואת משפחה באזור הדרום והוריו חיפשו מקום מגורים עם משמעות.
"הילדות בגוש קטיף הייתה חלומית", הוא מתאר, והבעת פניו מתרככת מיד. הגוף הכואב מהניתוח נרגע כשהוא מפליג בזיכרונות. "ילדות תמימה בטבע, על הים היפהפה והחולות. היו בגוש דקלים, אגם, מלון, סוסים". בשביל ילד היפראקטיבי, סקרן ופעיל כמותו, הדיונות, השדות והים היו מגרש משחקים אין־סופי שלא קיים בשום מקום אחר. "אני זוכר למשל שהיינו לוקחים תריס, מתיישבים וגולשים בדיונות במהירות מטורפת. היה שם תום ומתיקות, בלי להכיר פוליטיקה". הוא מספר על התנדבויות בחקלאות, קטיף תותים ועגבניות שרי, חיים שבהם הנוף הפתוח הוא חלק מהנשמה.
אבל בבית הספר התמונה הייתה פחות פסטורלית. חננאל היה ילד שרוב המורים התקשו להכיל. "הייתי ילד אנרגטי, סקרן, בודק את הגבולות. ילד לא שגרתי, פעיל, נהנה לקרקס את כולם", הוא מעיד על עצמו בכנות. להיות "הבן של הרופא" בגוש קטיף היה מעמד מחייב, ולחננאל, שאובחן עם דיסלקציה והפרעת קשב, הנעליים היו גדולות מדי. "היה לי חן כזה, היו מורים שהסתדרתי איתם ומורים שלא, אבל דאגתי שהמנהלים יאהבו אותי", הוא צוחק. "בגן זה עוד היה חמוד, אבל בהמשך זה נעשה קשה יותר. אני זוכר את עצמי בקונפליקט. היה חשוב לי המעמד בין החברים, אז נתפסתי למעמד של הילד הבולט והמפריע. מצד שני הייתה בי רגישות וכן רציתי לרצות את ההורים והמורים".
הוא מתאר שנים של קושי, של התמודדות עם כישלונות לימודיים ותדמית של הילד הבעייתי ש"שובר, שורף, מעשן. נבנה בי משהו מחוספס כי התמודדתי עם אכזבות וכישלונות". את מה שלא הצליח להשיג בציונים, הוא השיג באומץ ובכריזמה. תכונות שיהיו קריטיות כשהמציאות תתהפך עליו.
בשנת 2000, כשחננאל היה בכיתה ח', הכול נסדק. האינתיפאדה השנייה פרצה בדיוק בראש השנה, והפכה את גן העדן לשדה קרב. "באמצע התפילה הודיעו שהמון ערבי שועט מחאן יונס לנווה דקלים", הוא משחזר את הרגע. "רצנו הביתה. המבוגרים התפזרו עם נשקים על הגדרות והחיילים נערכו מחוץ ליישובים. המציאות השתנתה". מכאן ואילך, חננאל מתאר חיים מפוצלים: "מאותו יום חיינו בפער הזוי. מצד אחד הילדות המשיכה, אותן דיונות, ים, וחקלאות מלבלבת. אבל נכנסים לתקופה של פיגועים ואירועי טרור שאין שבוע שלא קורה משהו. יכולנו סתם באמצע היום לשמוע קריאה של הרבש"ץ להיכנס למרחבים מוגנים ופתאום כל המרחב הציבורי מתפנה מאדם".
הבית של משפחת נמיר הפך לחזית. כל פיגוע, כל פצוע, כל מקרה מוות – עבר דרך אבא סודי. חננאל, הילד שחיפש אקשן, מצא את עצמו בלב הדרמה. "הייתי עוזר לאבא כשמטופלים הגיעו אלינו הביתה, רץ לשליחויות. הייתי יד ימינו של אבא". אבל לא רק אקשן היה שם, אלא גם אימה. חננאל וחבריו התחילו להתרגל לשגרת הקרב ולמראה המרגמות הנופלות. בסיפור אחד, כמעט בלתי נתפס, הוא מתאר לילה בסוכה: "פתאום נפלה פצצה סמוך אלינו ועפתי מההדף. התעוררתי מהרעש על הרצפה. כל הסכך היה מלא רסיסים של מרגמה".
חננאל זוכר כמעט כל פיגוע, למשל את פיגוע אוטובוס הילדים בכפר דרום. "כשהתקבלה הבשורה בבית הספר, פיזרו אותנו לבתים. אבא חזר מבית החולים וחיבק אותנו, הרגשנו שמשהו גדול וקשה קרה. בגוש קטיף גדלנו בתחושה שאנחנו קרובים לכולם. הכרתי את הילדים שנפצעו". ובתוך כל זה, החיים ניצחו. או לפחות ניסו. "זה אירוע מתגלגל שהתרגלנו אליו לאט. מציאות קשה, אבל איכשהו למדנו לחיות עם זה. בבית לא נתנו משקל לחרדות אלא לחיים, לחוויות הטובות. ההורים שלי הגיעו לגוש קטיף עם תחושת השליחות האידאולוגית. הטרור לא רק שלא הבריח אותם, אלא חיזק אצלם את תחושת השליחות. בסופו של דבר", אומר חננאל, "חוויות החיים ניצחו את הטראומה".
מחתרת של נערים
בתיכון למד חננאל בישיבה התיכונית בדימונה. "אני זוכר את שנות התיכון כתקופה סוערת, בחינת גבולות, גם גבולות דתיים וגם מול המסגרת". בתוך כל הרעש, הוא מצא מה מרגיע אותו: "אחת התרפיות שעזרו לי הייתה המיקום של דימונה. הייתי יוצא לטיולים במדבר. למדתי לגלוש בסנפלינג. במקביל המשיכו החיים המתוחים בגוש. בבית אבא היה תמיד בכוננות וכמעט לא נסענו מהבית. אבל בסך הכול היו חיים רגילים, בגרויות, ריבים עם ההורים של נער שבונה זהות. הצלחתי לסיים בגרויות בגלל העקשנות של אמא".
היו גם רגעים מבהילים וכואבים: "בתקופה שקדמה לגירוש חווינו חוויות קשות. הרב יצחק עראמה הי"ד היה חברותא של אבא, ואבא קבע את מותו". הלוויה התקיימה ביום שישי בהרצליה וסודי לא השתתף בה. "אבא נעלם. חיפשנו בכל מקום, ומצאתי את אבא בבית הקברות בוכה וקורא תהילים. נבהלתי מהמראה של אבא בוכה ככה. הכרתי אותו קשוח, מתפקד בקור רוח ובמקצועיות במצבי לחץ".
כשהחלו הדיבורים על ההתנתקות, היה חננאל בכיתה י"א. "במשאל מתפקדי הליכוד לקחנו חלק יחד עם המבוגרים והשתתפנו במעבר מבית לבית בערים כדי לנסות לשכנע מפקדי ליכוד להצביע נגד התוכנית. ביום המשאל קיבלנו את הבשורה על הפיגוע המזעזע: מחבל רצח את טלי חטואל ובנותיה. אבא היה אז בדרך למשמרת בסורוקה. כששמע על הפיגוע מיהר למקום, אך נאלץ לקבוע את מותן. המחבלים עשו וידוא הריגה על כל אחת מהנרצחות. במשך אותו יום היינו במלחמה על הבית, לא היה זמן לבכות. בסוף היום הודיעו שניצחנו במשאל המתפקדים – וחזרנו להלוויות".
אבל הניצחון לא עצר את גלגלי הגירוש, וחננאל הרגיש שפעילות ההסברה אינה יעילה. הוא עבר למאבק לוחמני יותר, חסם כבישים ונעצר שוב ושוב. כשהיה בכיתה י"ב הוקם מאהל מחאה מול הכנסת, והוא עבר לגור שם למשך כמה חודשים, כשהוא וחבריו אחראים על התפעול. בסוף אותה שנה נסגר הגוש לכניסה ויציאה של אזרחים. הנערים העלו הילוך, והקימו "מערך זיופים" שלא היה מבייש ארגון ביון קטן.
"הלכנו לדבר עם החיילים בכיסופים, לשכנע אותם שלא ישתפו פעולה", הוא מספר, ועיניו בורקות כאילו הוא שוב שם. "ניסינו להכניס כמה שיותר אנשים לגוש. אספתי מתושבי הגוש את תעודות הזהות שלהם, היינו קובעים עם המסתננים שלנו בצומת שדרות בלילה וביקשתי מהם להביא תמונת פספורט. הדבקנו את התמונות על תעודות הזהות המקוריות וככה היינו מכניסים אנשים לגוש". כך נמשכה שגרת הלילות שלהם, חדורי תחושת שליחות והרפתקנות ומלאי אדרנלין של מרדפים מול חיילים בשדות. בבוקר הם היו הולכים לזולה על הים, וממשיכים להתגבש כנוער שהתבגר מהר מדי. אבל מתחת לאקשן, הטרגדיה הגדולה התקרבה בצעדי ענק.
חננאל לא האמין שתוכנית ההתנתקות אפשרית, אבל כשהגיע הרגע הוא נערך לקרב. "היה לי ברור שהגירוש לא יקרה. הייתי בטוח שנינצל מהפינוי כי שרון הבטיח שלא יהיה פינוי תחת אש. כשראינו שזורמים כוחות לגוש ומתקרב הרגע, רצינו להיאבק. נסעתי החוצה להביא נורות צבע. מילאנו נורות להט בצבע וזרקנו על רכבי הצבא, כך גרמנו לשמשות הרכבים להיצבע. היינו באווירת קרב. בתשעה באב אני זוכר את עצמי על הכביש הראשי מחפש איך להזיק, אווירת אנרכיה".
התוכנית האחרונה של חננאל לעצור את הגירוש הייתה נועזת ונואשת: להפיל את עמודי התאורה הגדולים בציר הכניסה לגוש, כדי לחסום את האוטובוסים. "הייתה לנו תוכנית מגירה להפיל את העמודים בעורק התנועה הראשי לגוש. חשבנו שאת העמודים יהיה אפשר להזיז רק באמצעות מנוף או כלי כבד. בינתיים, כשהעמודים יחסמו את האוטובוסים עם המפונים, עד שיגיע השופל נפנצ'ר את האוטובוסים, נוריד את האנשים ונשרוף את האוטובוסים. האמנו שנוכל לעצור כך את הגירוש". אבל הפעולה לא צלחה. שני העמודים הראשונים שהצליחו להפיל התגלו כבעלי משקל קל ופינויָם ארך לצבא זמן קצר בלבד. "כך התפוגגה ברגע תוכנית החסימה. החלום והתקווה נגוזו".
ואז הגיע הגירוש. המחזה של אביו במדי צה"ל קורא "שמע ישראל" מול החיילים שבאו לפנותו, נצרב בתודעה הלאומית. חננאל נגרר מהגג, תשוש ומובס. המעבר למלון בירושלים היה הלם תרבותי ונפשי. "לא יכולתי להישאר במלון. אני וחברים היינו יוצאים לשתות ולעשות שטויות. רצינו לבעוט בהכול. היינו רואים טלוויזיה עד לפנות בוקר וישנים ביום, רק כדי לא לעצור ולפגוש את עצמנו ואת הכאב".
המעגל נסגר בעזה
השנים שבאו אחר כך היו שנים של חיפוש דרך וכעס. "אחרי התיכון רציתי ללמוד בישיבה, אבל בזמן שחברים אחרים יכלו לבחור ישיבות ולהמשיך בחיים, נוער גוש קטיף היה שקוע במאבק. סיימתי תיכון בלי שיש לי אופק אחר, בלי שבחרתי לאן להמשיך. למזלי, חבר משך אותי לישיבת חומש, שהתפנתה לאלון מורה. זו הייתה ישיבה מיוחדת שמשלבת עבודה בחקלאות. הוא הציע לי לנסות להתחיל ולאט לדייק את עצמי בהמשך. שמחתי להתנתק מהריק במלון ומהחברים שהיו בלי מסגרות".
חננאל לא החזיק מעמד בישיבה לאורך זמן, וכעבור כחצי שנה הצטרף לחברים שבנו את חוות גלעד. "זו הייתה תקופה של משבר כלל־מגזרי. נוער הגבעות משכו הכול כמה צעדים קדימה. בסוף זה כלל גם מעצרים, מכות עם ערבים וחיכוך עם המשטרה. בשנת 2006 התרחש הפינוי בעמונה. הנוער מהגוש היה נסער ולוחמני והגיע כדי להיאבק אחרת ולא רק באהבה. זה היה פינוי קשה ואלים".
חננאל הצעיר לא היה מסוגל להכיל את הבגידה. "באותה תקופה הרגשתי שאני לא מסוגל להתגייס לצבא שנלחם בי ובאחיי, לא רוצה לתת מעצמי למדינה שבגדה בי". הוא קיבל פטור מהצבא, לקח את כספי הפיצויים ובנה במו ידיו בית בחוות גלעד. הוא חיפש את האמת שלו בעבודה פיזית קשה ובניתוק מהממסד. "היה לי קושי מבחינה חברתית כי חברי הילדות שלי התפזרו לכל הכיוונים. הבנתי שאני צריך לבחור: או שאני מתפרק, או שהמשבר הוא הזדמנות למשהו חדש. או שאני מתרסק ומרים ידיים, או שאני בוחר להסתער על ההזדמנות ולעלות על גל אחר". חננאל בחר לבנות. "בחוות גלעד הקימו ישיבה, אז התחלתי ללמוד תורה במקביל לעבודה חקלאית ולבנייה".
אבל החיים בישראל לא אפשרו לו להישאר מנותק. מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה סדקו את חומת הכעס. "פתאום המדינה והצבא פנו להילחם באויב האמיתי. משהו התחיל להיסדק בי", הוא מודה. המראה של אביו וחבריו מתגייסים בזמן שהוא נשאר מאחור לקרוא תהילים גרם לו להבין שהוא שייך, למרות הכול.
המהפך הושלם כשכבר היה נשוי לרחלי (שהכיר והחליט להתחתן איתה בתוך שבועיים) ואב לילדים. הנער שסירב להתגייס, החל לחזר אחרי הצבא בתחינה שיגייסו אותו. "התחלתי להפעיל פרוטקציות ולהתחנן להתגייס. כולם ניסו לעזור לי. יום אחד, במהלך ביקור של אלוף פיקוד המרכז בגבעות, תפסתי אותו ואמרתי לו שאני רוצה להתגייס. הרגשתי שהוא שמע אותי". הוא התגייס לחטיבת כפיר, חייל מבוגר, בגילו של המ"פ, נשוי פלוס שניים, אבל מאושר. "זכיתי לשירות צבאי משמעותי".
בתום השירות הצבאי ועם סיום לימודי הסיעוד של רחלי, החליטו בני הזוג לצאת למשימה משמעותית. "רצינו לעשות 'בית יהודי'. נסענו לצפון הודו לארבעה חודשים. זו הייתה משימת דבק משפחתית".
הדחיפה להתחבר לעם נולדה אצלו בצבא. "רק כשהייתי בצבא הכרתי באמת את עם ישראל המגוון. הבנתי שאחת הנפילות שבגללה הצליחה ההתנתקות היא הריחוק בין העולמות שלנו. אחת המשימות שרציתי לקחת על עצמי היא לעשות 'פנים אל פנים' ולהתקרב. חשוב היה לי השיח. אני מאמין שאם נהיה מחוברים כולנו למהות שלנו כעם לא תהיה עוד התנתקות". את הרצון הזה מימש בבית היהודי בהודו: "היינו יושבים כל סעודת שבת כ־150 איש מכל הקשת הישראלית. זו הייתה חוויה מרתקת ומחברת, וגם הזדמנות לדחוף את הצעירים שיוצאים לטיול במזרח לעשות מסע רוחני".
השנים עברו. חננאל הפך לאיש חינוך, הספיק ללמוד ולסיים תואר שני בייעוץ חינוכי. עבד עם נוער בסיכון מתוך הבנה עמוקה לנפשם ("הייתי שם"), הקים מסגרות שמלמדות עבודת כפיים, וחלם להקים חווה חינוכית. ואז הגיעה מלחמת חרבות ברזל. חננאל, הלוחם במילואים, מצא את עצמו שוב בחולות עזה. הפעם לא כילד שגולש על תריס, אלא כלוחם שמגן על המולדת. "כשאתה בוגר גוש קטיף ונלחם בעזה אתה באובססיה על המפות. כל הזמן אתה בודק את המיקום שלך ביחס לבית שהיה".
להמשיך את הנופלים
חוויות המלחמה, האובדן והחברים שנפצעו השפיעו על חננאל. הוא הרגיש שגם המדינה השתנתה וזו עת רצון. החזרה משם הייתה רגע של בהירות מוחלטת. ההבנה שהחיים שבירים, ושמי ששרד חייב להצדיק את ההישרדות הזאת. "אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו גדול", הוא מספר.
הוא החליט על שני פרויקטים של נתינה טוטלית: להקים חווה חקלאית חדשה בתיאום עם המדינה, ולתרום איבר מגופו. "הקמנו חווה. החלטתי על שיתוף פעולה עם הרשויות והצבא. עשיתי את הכול בתיאום מלא ובעזרתם ובברכתם של המועצה והצבא. אנחנו נמצאים היום בעידן אחר, שבו המדינה עצמה מגבה אותי. ידעתי שאין סיכוי שיפנו אותי שוב. הבאנו עדר פרות, חקלאות ומתנדבים. אנחנו שומרים על שטח של כמה אלפי דונמים", הוא מספר בעיניים בורקות.
החווה, הממוקמת סמוך ליישוב אבני חפץ בשומרון, נקראת מעוז שאול על שם שני לוחמים שנפלו בעזה: חבר המשפחה מעוז פניגשטיין (שהוא גם בנה של הכותבת) ובן דודו שאולי גרינגליק. "הרגשתי זכות. אנחנו שליחים של הנופלים במקום הזה. אנחנו מודים על הזכות שיש לנו לפעול ולהמשיך אותם". לאחר החורף הקשה, נמיר ומשפחתו עדיין מתבססים בחווה החדשה ומרגישים שהם מחיים את ההיסטוריה היהודית במקום. בזמן העלייה לחווה נמצאו בה שרידים מתקופות קדומות, והם נחקרים כיום על ידי המחלקה לארכאולוגיה באוניברסיטת בר אילן.
חננאל מבחינתו רק התחיל ויש לו חלומות גדולים. הוא חולם ליצור מקום של שיח ומפגש עם כל חלקי החברה הישראלית ומנסה לגייס לכך שותפים. פרויקט נוסף שהוא מנסה לקדם הוא הקמת מוסד חינוכי לבני נוער שלא מוצאים את עצמם במסגרות הרגילות. ובתוך העומס של הקמת החווה והשירות במילואים, הוא עבר בסתר את הבדיקות לתרומת כליה. בלי שיאמר זאת במילים, ברור כעת שהטראומה מהפינוי ההוא הפכה למנוע של עשייה. החווה היא השורשים באדמה והחיבור הלאומי לכלל, והכליה היא התרומה הפרטית והחיבור ללב האנשים.
אנחנו מסיימים את השיחה בבית ההורים החמים. בחוץ יורד הערב. חננאל נראה עייף, אבל רגוע. "ברוך ה', הכליה נקלטה בהצלחה ועוד אדם חולה, תלוי במכשור רפואי ודיאליזה, יוכל להשתחרר מהעול ויזכה לחיים", הוא מסכם בקורת רוח. כשאני יוצאת מבית משפחת נמיר, אני חושבת על הילד ההוא על הגג. על היכולת שלו להילחם ולבחור גם כשהשבר היה בשיאו וגם כשהשבר הזה מלווה אותו היום בעשייה וילווה אותו כל חייו. חננאל של היום, עם הנשמה המצולקת, הצלקת הטרייה בצד הגוף והאור בעיניים, מוכיח שאפשר לבחור.
