זה לא העוני, זו תעודת עניות של התקשורת הישראלית

‫כמיטב המסורת, גם החודש התקיים הטקס השנתי של ההלקאה העצמית הלאומית: פרסום דוח העוני של הביטוח הלאומי. הכותרות זועקות על "שני מיליון עניים" ועל כך שישראל היא "סגנית אלופת ה־OECD בעוני ילדים" (אחרי קוסטה ריקה, כמובן, אולי כי בשאר מדינות ה־OECD כבר כמעט אין ילדים). ארגוני הסיוע מיהרו לשגר לעיתונות את ההודעות הקבועות על קריסה חברתית, והפוליטיקאים התחרו ביניהם מי יזדעזע חזק יותר. וכמובן איך אפשר בלי תמונה של אישה מבוגרת מחפשת בקבוקים בפחי אשפה.

אבל מי שטורח לקרוא את הדוח המלא, מעבר להודעות לעיתונות, מגלה שהפאניקה מתוכנתת מראש והנתונים מספרים סיפור אחר לחלוטין. למעשה, דוח העוני העדכני הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך ששיטת המדידה שלנו פשוט פשטה את הרגל.

הנתון הראשון שצריך להבין הוא שקו העוני בישראל הוא יחסי (חצי מההכנסה החציונית). בדוח הנוכחי, הקו זינק ל־3,547 שקלים לנפש – עלייה חדה משנה שעברה. האבסורד הוא שהעלייה בקו העוני נובעת מכך שרמת החיים בישראל עלתה. כשההייטקיסט מתל אביב מרוויח יותר, המורה מירוחם הופך לעני בסטטיסטיקה, גם אם כוח הקנייה שלו לא השתנה במילימטר. אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו.

הדוח מתעקש למדוד הכנסה שוטפת ולהתעלם מנכסים, ובכך יוצר עיוות מוסרי. קחו את שלמה, פנסיונר שמחזיק דירה במרכז בשווי ארבעה מיליון שקלים אך חי מקצבת זקנה. בסטטיסטיקה הוא עני מרוד. לעומתו איילת, אם חד־הורית ששוכרת דירה וקורסת תחת הנטל, אך משתכרת מעט מעל הקו – נחשבת מעמד הביניים. כל עוד הדוח מתעלם מבעלות על דירה, הוא חסר ערך.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

הדוח מציג בדאגה שבלי התערבות הממשלה, העוני הכלכלי היה עומד על 31.1%. זה מוצג ככישלון, אבל זו דווקא תעודת כבוד. במדינות כמו צרפת, שיעור העוני הכלכלי (לפני קצבאות) מזנק לשיעורים דמיוניים של כ־36%. בשנת 2016 התוצר לנפש בישראל ובצרפת היה דומה, מאז התוצר לנפש בישראל זינק בקרוב ל־50%, כשצרפת מדשדשת וכורעת תחת נטל חובות. הנס האירופי הוא אשליה אופטית של כלכלה שלא מצליחה לפרנס את אזרחיה בלי צינור חמצן ממשלתי. בישראל, השוק הפרטי בריא הרבה יותר ומייצר הרבה פחות עניים מלכתחילה.

כ־65% מהעניים מגיעים מהמגזר החרדי והערבי. האם מישהו באמת מאמין שבחברה הערבית, שבה תעשיית הבנייה הפרטית פורחת, שליש מהמשפחות רעבות ללחם? או שאולי אנחנו רואים כאן את השתקפותה של הכלכלה השחורה (המוערכת ב־20% מהתוצר)? כשמדווחים על שכר מינימום והשאר במזומן, הסטטיסטיקה רואה עוני, אבל המציאות רואה העלמת מס.

במקום להתרגש מהכותרות על המקום השני ב־OECD, כדאי לזכור שישראל היא מדינה צעירה, הטרוגנית וצומחת. הפערים אצלנו הם נגזרת של הייטק מצליח מחד, ואוכלוסיות שאינן משתתפות במשחק הכלכלי מאידך. התשובה לנתוני הדוח היא לא עוד קצבאות ולא עוד ועדות. התשובה היא הסרת חסמים, מלחמה בהון השחור, ובעיקר עידוד בלתי מתפשר של יציאה לעבודה וצמיחה. את הדמעה והצדקה נשמור למי שבאמת זקוק להן, ולא לסטטיסטיקה המעוותת.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]