בדרך כלל ציטוט דבר חקיקה מלא הוא פובליציסטיקה גרועה. אבל יש מקרים שבהם פשוט אי אפשר שלא. להלן לשונו הכמעט מלאה של "דבר המלך במועצה על ארץ־ישראל (המקומות הקדושים), 1924": "2. למרות כל הוראה… בכל חוק אחר בישראל, האומרת את ההיפך, לא יבורר ולא יחולט על ידי שום בית משפט בישראל כל משפט או ענין הקשורים במקומות הקדושים או בבנינים הדתיים או במקומות הדתיים בישראל… 3. נתעוררה שאלה אם איזה משפט או ענין נופלים בגדר הסעיף הקודם… תובא השאלה לפני שר הדתות, והוא יחליט בשאלה… החלטת שר הדתות תהא החלטת גמר ומחייבת את כל הצדדים".
קוראיי הוותיקים כבר יודעים בוודאי לאן זה הולך. ביום שלישי דן בג"ץ בעתירת הרפורמים בעניין הכותל, בניגוד מפורש להוראת דבר המלך במועצה הנ"ל. אין כל חדש ברמיסת החוק על ידי שופטינו, ובכל זאת אבחן את החקיקה שציטטתי, ולאורה את אי דחייתה על הסף של העתירה בעניין הכותל.
ב־1 ביולי 1920 מסר לואי ז'אן בולס, המפקד האחרון של כוח הכיבוש הצבאי הבריטי בארץ ישראל, את השלטון על הארץ לנציב העליון הראשון הרברט סמואל. הנציב החדש, עם השקת הכיבוש הבריטי האזרחי על הארץ, מסר לבולס "קבלה" שבה נכתב בהומור בריטי אופייני: "קיבלתי מדינה אחת במצב תקין, ט.ל.ח". אבל סמואל גילה מהר מאוד את הקשיים הייחודיים בשליטה על ארץ הקולטת עם של עורכי דין. כמה לקונות במצב המשפטי חייבו את כינונו של "דבר המלך במועצה" מ־1922, שהיה למעשה חוקה שהגדירה את המבנה השלטוני של המנדט בארץ ישראל, ובתוכו את הסמכות של בתי המשפט המנדטוריים לעשות מה שבתי משפט עושים במדינות מתוקנות – להכריע בסכסוכים.
אבל מהר מאוד התברר שפקעת העדות הנוצריות שבירושלים הציבה למנדט הצעיר אתגר בלתי אפשרי: העות'מאנים, בסגנון מזרח תיכוני אופייני, השקיטו סכסוכים בין הכיתות השונות באמצעות צווים – פירמנים – שהקצו כל אריח על הקיר וכל עמוד תאורה לזרם נוצרי אחר. מאות שנים של רשלנות פקידותית במוסדות הכיבוש הטורקי, יחד עם מיסטיקה נוצרית, הפכו את ירושלים העתיקה לסיוט שלא ניתן להכריע בו בסכסוכים בדרך רגילה. כתב המנדט שהעניק חבר הלאומים לבריטים כלל את החובה לשמר את הסטטוס־קוו בענייני דת, והשיטה העות'מאנית הפכה את המשימה הזאת לבלתי אפשרית. אז הבריטים הזדרזו לתקן את ה"חוקה" מ־1922, ושנתיים אחר כך תיקנו את דבר המלך שאותו ציטטתי. תכליתו היא להגיד לכיתות הנוצריות שבירושלים: תסתדרו לבד.
אולי יעניין אתכם
מיד לאחר ההכרזה על מדינת ישראל בתש"ח, חוקקה הכנסת הצעירה את פקודת סדר השלטון והמשפט, שקבעה שתוקפם של כל החוקים המנדטוריים יימשך אלא אם ישונו על ידי הכנסת, מלבד הספרים הלבנים והגבלות העלייה שבוטלו מיידית. דברי המלך במועצה, אם כן, נשארו בתוקפם. לאורך השנים נמחקו עוד ועוד סעיפים מדברי המלך, אבל דבר המלך בעניין המקומות הקדושים מעולם לא שונה. ניתן להניח שאחת הסיבות לכך הייתה זהה למוטיבציה של הבריטים בחקיקתו: העדות הנוצריות בירושלים נותרו כאב ראש כפי שהיו לפני מאה שנה, ושליחתן לפתור את סכסוכיהן בשיח בין האפיפיור בוותיקן ובין הפטריארך האקומני באיסטנבול הוא פתרון שקונה שקט. אבל מאחר שלשון דבר המלך אינה מפלה בין הדתות השונות, הוא תקף במידה זהה גם ליהודים.
בג"ץ, כמו בג"ץ, נתלה בכל זיז כדי לקדם את משנתו הפרוגרסיבית, וגם מקומו של דבר המלך על המקומות הקדושים לא נפקד. המשטרה, כידוע, אוסרת על יהודים להתפלל בהר הבית בגלל "פגיעה בסדר הציבורי". הקורבנות של המדיניות הגזענית הזאת עתרו כמה פעמים לבג"ץ, והצביעו על כך שחופש הפולחן במקומות הקדושים מוגן בשני חוקי יסוד ובכמה חוקים רגילים. השופטים פסקו: אנחנו מוסמכים להכריע בשאלת הפגיעה בסדר הציבורי, אבל דבר המלך מונע מאיתנו מלהתערב בענייני המקומות הקדושים. לכן העתירה נדחית.
במקרה אחר עתרו רפורמים נגד המשטרה שאסרה עליהם להתפלל כדרכם בקשת רובינסון, מאותה סיבה בדיוק: פגיעה בסדר הציבורי. המשטרה השיבה שבג"ץ אינו מוסמך לקבל את העתירה בגלל דבר המלך – אבל השופטים פסקו שקשת רובינסון היא בכלל לא מקום קדוש, אלא אתר ארכאולוגי, ולכן יש להם סמכות להכריע שחופש הפולחן של העותרים חשוב יותר מהסדר הציבורי שעליו ביקשה המשטרה להגן.
ועכשיו, המיעוט הרפורמי מבקש לכפות את שיטות הפולחן שלו על הרוב האורתודוקסי במדינת ישראל. למרות שעומדת לרשותו הרחבה הדרומית, למרות שהרפורמים של ארצות הברית הכריזו כבר ב־1885: "איננו מצפים לחזור לפלשתינה, ולא לעבודת הקורבנות תחת בני אהרון, אף לא לכינונו של שום חוק הנוגע למדינה יהודית" – הדרישה הדכאנית והצבועה הזאת מצאה אוזן קשבת אצל שופטים שלא דחו את העתירה על הסף.
אבל דבר המלך על המקומות הקדושים נותן שביב של תקווה לא רק בעניין הכותל, אלא גם בהעמדת השופטים על גבול סמכותם. התקווה נעוצה במשפטים האחרונים של הפקודה: שר הדתות (ולשם הדיוק: הממשלה העבירה את הסמכות הזאת לראש הממשלה ב־2004) הוא שמוסמך לקבוע שהשופטים אינם מוסמכים לפסוק בנושא, ואף נכתב במפורש שהחלטתו היא סופית ולא ניתן לערער עליה.
ביטול הליך משפטי באמצעות החלטה מינהלית של ראש הממשלה, מכוח הסמכה שמעמדה החוקתי מוכר ומובהק (בניגוד למעמד החוקתי המעורער של חוקי היסוד), יהיה תקדים שיזהר למרחוק, ויכול גם להשפיע על המערכה בין הרשויות בכנסת הבאה.