ויכוח בעוטף עזה: להרוס את הבתים או להשאיר עדות אילמת?

"חברי קיבוץ בארי הצביעו באספת הקיבוץ בעד ההחלטה להרוס את כל הבתים שנשרפו והושחתו בשביעי באוקטובר. החלטנו להשאיר בית אחד למשך שנתיים, אבל אם המדינה לא תעביר אותו למיקום אחר לצורך הנצחה, גם הבית הזה ייהרס. בתוך בארי לא תישמר עדות לטבח", אומר לי אבידע בכר, חבר קיבוץ בארי ומנהל החקלאות של הקיבוץ. בכר איבד את אשתו דנה ובנו כרמל הי"ד בשבעה באוקטובר. הוא עצמו נפצע ורגלו נקטעה.

מה דעתך על ההחלטה הזאת?

"זה מצוין בעיניי. אנחנו לא מעוניינים לייצר קורבנות אין־סופית בתוך יישוב חפץ חיים. אני רוצה לזכור ולהנציח את מי שנרצח לא בדרך שבה הוא נרצח אלא כמי שהוא היה בעבור הקהילה הזאת. אני רוצה לשמר את הזיכרון של דנה כגננת ואת הזיכרון של כרמל כגולש גלים וחבר טוב לחברים שלו, ולא רוצה להזכיר דווקא איך הם נשחטו. ברור שאם הייתה אפשרות להעביר את כל הבתים ההרוסים למקום אחר ולהקים אתר הנצחה מחוץ לקיבוץ, זה היה הפתרון המועדף. אבל כיוון שזה לא מתאפשר, אנחנו מעדיפים להרוס את העדויות, כי קשה מאוד לבנות קהילה במקום שהוא גם מוזיאון הנצחה לטבח אכזרי כל כך".

האם מחיקת העדויות לטבח איננה מחיקה מסוימת של מה שעברתם?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת הדס צורי רופא עם עמוד שדרה

עוד בצבא וביטחון ההצלחה מסחררת: החות'ים נערכים לפלישה לישראל

"ההרס של הבתים לא אומר שאי אפשר לספר את הסיפור שלנו. אני חושב שצריך להדגיש את השיקום שלנו ואת העובדה שלמרות הכול אנחנו מרגישים שזה הבית וזו האדמה שלנו".

בקהילת בארי היו חברים שערערו על ההחלטה שהתקבלה, ובשל כך התקיימה החלטה נוספת, אך הבחירה של חברי הקיבוץ נותרה בעינה. "יש חברי קיבוץ שחשוב להם לשמר את הזיכרון של הטבח הנורא, אבל שימור של טבח כזה בתוך יישוב חפץ חיים זה בעייתי. אתה בוחר בחיים לפני שאתה בוחר במוות", אומר בכר.

אני מניחה שעל אדם שלביתו נכנסו מרצחים ושחטו את משפחתו והוא מעוניין לשמר את הזיכרון, עובר משבר גדול מאוד כאשר הקהילה מחליטה לא לאפשר זאת.

"זה נכון, אבל אנחנו חיים בקהילה שיש בה כללים, וזו המשמעות של להיות חלק מקיבוץ ולקבל על עצמך את החלטת הרוב".

איך אתה עצמך מרגיש בנוגע להרס הבית שלך ושל דנה?

"אני נכנס לבית הזה כמעט כל יום. ברור שזה עושה לי משהו, אבל פעם היו פה חיים והיום כבר אין, ועכשיו צריך לרוץ קדימה ולבנות חיים במקום אחר. אני בונה בית חדש בבארי בעבורי ובעבור שלושת ילדיי. גם אני אינני אותו אבידע של שישה באוקטובר: אני אבידע אחר, קטוע רגל, אלמן, וצריך להתחיל לחיות כפי שאני כיום. תמיד שאלתי את עצמי מהי המשמעות של הביטוי לבחור בחיים. היום אני יודע שבחירה בחיים היא הפצת אנרגיה חיובית ובחירה לראות את הטוב בתוך מה שלא טוב. אם אדם עושה את שני הדברים האלה, הוא בוחר בחיים".

"2,000 איש הלכו לשווא"

לבכר יש דעות ברורות שאינן תמיד קלות לעיכול, אבל הוא לא חושש להביע אותן. "כשאדם עובר טראומה הוא לא יודע לחיות בגוונים של אפור אלא רק בשחור לבן, בדיכוטומיות מאוד ברורות. היום אני צריך להסביר לעצמי כל דבר ברחל בתך הקטנה, ולכן אני יודע בדיוק למה רצו להרוג אותי. אולי זה יפתיע אותך, אבל לדעתי זה לא קשור ליהדות שלי אלא לעובדה שאני יושב על אדמה שהם חושבים שהיא שלהם. לכן הם גם הרגו את כולם: תאילנדים, יהודים, ערבים ונוצרים".

רבים משורדי הטבח דווקא העמיקו את זהותם היהודית לאחר הטבח, כיוון שהבינו שניסו לשחוט אותם רק בשל יהדותם.

"בעיניי, הכי קל לברוח לדת. דרך אגב, זה בדיוק כמו לברוח ולהגיד 'ביבי אשם'. אני לא תומך של ביבי, אבל כשמישהו אומר 'ביבי אשם' הוא מוריד מעצמו את האשמה, כי הבעיה האמיתית היא אנחנו, האזרחים, שלא מאמינים ביכולת שלנו לפתור את הבעיה".

מהי הבעיה בעיניך?

"כשתנאי הטבע משמידים את בני האדם, אנחנו מצדיעים לטבע ואומרים לו 'אתה חזק מאיתנו'. זה כמו גזרה משמיים. כשבן אדם משמיד אותך, זו בחירה. שתי הבחירות שעומדות בפנינו כיום הן או להישחט או לשחוט, ואנחנו עדיין בוחרים להישחט".

בכר סבור ששבעה באוקטובר לא חולל שינוי אמיתי בתודעה של אזרחי מדינת ישראל: "כרגע שום דבר לא השתנה ו־2,000 איש הלכו לשווא, כי לא הבנו שאנחנו צריכים לשחוט במקום להישחט. אנחנו עדיין במצב שבו חמאס וחיזבאללה יכולים מחר לטבוח בנו שוב. לא שינינו שום דבר בגישה שלנו, ולכן אני לא מתבייש להגיד שאשתי ובני הלכו לשווא".

זו אמירה קשה מאוד.

"זה מתסכל. אבל אם כרגע התמונה לא טובה, אז כנראה זה עדיין לא סוף הסיפור. אנחנו נמצאים כיום במצב מאוד קשוח במדינה, שבו עוד לא נאמרה המילה האחרונה. אני סבור שעוד נחווה חלילה טבח נוסף משום שלא השכלנו לבחור. אנחנו חוזרים הביתה לבארי כי זה הבית שלנו, אבל אני יודע שעזה תתפרץ עלינו שוב. לפני הטבח האמנתי באפשרות של שלום עם תושבי רצועת עזה, ואילו כיום בעיניי אין לעזה זכות קיום. הם כולם בני מוות".

האם זה לא סותר את הבחירה להרוס את העדויות ולהשכיח במידה מסוימת את אכזריות העזתים? האם לא צריך את העדויות הללו כדי להסביר לעצמנו ולעולם מול מה אנחנו מתמודדים?

"לא צריך להסביר, צריך לעשות. אנחנו תמיד צריכים לבדוק מה טוב לעתיד עם ישראל, ולעשות את זה בלי למצמץ. לצערי אנחנו מאוד רחוקים משם, כי אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לא יכולים לעשות את מה שנדרש. הרגו לנו 1,200 איש ונפלו כ־900 חיילים במלחמה הזאת, ועדיין אנחנו סופגים את אותם פיגועים ביהודה ושומרון, חיזבאללה וחמאס לא מורתעים ואנחנו תחת אותו איום. פעם כולנו היינו יהודה המכבי, היינו לוחמי־על והשכמנו להרוג את מי שקם עלינו. אני מקווה שבאיזשהו שלב נתעשת ונחזור להיות כמו יהודה המכבי".

אחריות של המדינה

"השימור של שכונת דור צעיר בכפר עזה איננו רק עניין של הנצחה. השכונה הזאת חייבת להיות מוגדרת כאתר זיכרון ומורשת של העם היהודי", אומרת ענתי אלקבץ, שבתה סיון הי"ד נרצחה בשכונה בשבעה באוקטובר. אלקבץ הפכה את הדירה הקטנה של בתה למיצג הפתוח למבקרים, ובו פזורות תמונות שצילמה במקום כחודש לאחר הטבח.

שכונת דור צעיר בכפר עזה היא השכונה הקרובה ביותר לרצועת עזה. לשכונה חדרו באותה שבת מרצחי נוח'בה רבים: מתוך 37 דיירי השכונה, 11 נרצחו ושבעה נחטפו. כעת מתנהל מאבק על עתיד השכונה, שבתיה שרופים והרוסים. "בקיבוץ רוצים להעמיד את ההחלטה בעניין השכונה להצבעה של כלל חברי הקיבוץ", אומרת אלקבץ, בעצמה חברת הקיבוץ, "איך יכולה להתקבל החלטה על ידי חברי הקיבוץ בלבד לגבי שכונה שנרצחו בה כל כך הרבה אנשים ונפלו שם גם חיילים וקצינים שבאו להילחם? יש כל כך הרבה משפחות שכולות שהן לא חברות בקיבוץ, אבל ילדיהם שכרו שם חדר ונרצחו או נלחמו כדי להציל את הדיירים ונפלו, והן בכלל לא צד בהחלטה! אני לא רואה בשכונה הזאת אתר ששייך רק לקיבוץ, למרות שהיא נמצאת בגבולותיו".

אלקבץ פנתה לשר המורשת עמיחי אליהו ולראש הממשלה נתניהו, וביקשה שיכריזו על השכונה שהיא אתר מורשת לאומי. "המדינה צריכה לקחת אחריות על המקום הזה ולא למחוק את הזיכרון של מה שקרה", היא אומרת. עד לפני כחודש הדירה של סיון הי"ד הייתה היחידה שהייתה פתוחה למבקרים, אבל לאחרונה נפתחו למבקרים עוד כמה דירות, מהן הדירה של ניראל זיני הי"ד ודירתו של אביעד אדרי הי"ד. "המשפחות הללו פתחו את הבתים למבקרים בגלל ההחלטה להרוס את השכונה", אומרת אלקבץ, "גם איריס חיים, שבנה יותם הי"ד שכר חדר בשכונה, תומכת בעמדה שלנו ומבקשת להשאיר את הבתים על תילם".

היא מספרת כי לשכונה מגיעים מבקרים רבים בכל שבוע: "בדירות הפתוחות יש תמונות של הנרצחים ואת התכתבויות הווטסאפ האחרונות שלהם עם המשפחות. בבית של ניראל זיני למשל אין תקרה בגלל ההרס הרב, ולכן במקום קיר מלבנים יצרו שם קיר מתמונות שלו ושל בת זוגו שנרצחה אף היא, ותיעוד הווטסאפים האחרונים שמספרים את כל הסיפור. אני פונה מכאן לשר עמיחי אליהו ומבקשת ממנו שיכיר בכך שיש לו שליחות. הוא היחיד שיש לו סמכות להלאים את השטח הזה ולהכריז עליו אתר מורשת לאומי".

הקיבוץ מציע לקחת כמה בתים מהשכונה ולהעביר אותם לאתר הנצחה אחר. מה דעתך על כך?

"חלק מרכזי בסיפור של השכונה הזאת הוא המיקום שלה", אומרת אלקבץ, "כרבע מהנרצחים של הקיבוץ ומרבית החטופים היו מדיירי השכונה רק בגלל הסמיכות שלה לעזה". אלקבץ סבורה שניתן להפוך את השכונה לאתר הנצחה. "ניתן להפריד את השכונה מהקיבוץ, כך שהמבקרים שיבואו לשכונה לא יצטרכו לעבור דרך הקיבוץ אלא להיכנס דרך אותו שער שנפרץ בשבעה באוקטובר והפך למעבר הומה של עזתים מהקיבוץ לעזה וחזרה במשך כמה ימים".

סיבה נוספת להתנגדות של אלקבץ והורים נוספים להעתקת הבתים מהקיבוץ לאתר הנצחה, היא המשמעות של הסיפור בעבור כל עם ישראל: "הקיבוץ מבקש לספר רק את הסיפור של כפר עזה, אבל זה לא כל הסיפור. הנוח'בות לא באו לרצוח את תושבי הקיבוץ, הם באו לרצוח יהודים, וזה חייב להיות מסופר. לי ברור שטבחו בנו רק על עצם היותנו יהודים. אני מאמינה בזה בכל ליבי ואני נאבקת כדי שלא יימחקו העדויות לכך. אם זה לא יסופר, אנחנו מועדים חלילה לעוד שבעה באוקטובר".

"שליחה לשימור הזהות היהודית"

אלקבץ מוצאת למאבקה אוזן קשבת בממשלה: "שר המורשת מבין ומסכים איתנו, אבל הוא רוצה למצוא את הדרך שבקיבוץ יסכימו לכך. בישיבת ממשלה שהתקיימה לאחרונה הורה לו ראש הממשלה לעשות הכול כדי שתושבי הקיבוץ יסכימו להשאיר את הבתים". בתוך הקיבוץ יש שחושבים כמוה ורוצים להשאיר את השכונה על תילה, אולם גם מי שמצדד בעמדתה סבור שההכרעה בסוגיה צריכה להתקבל באספת הקיבוץ.

"האמירה שלהם היא 'זה הבית הפרטי שלנו ורק אנחנו נחליט'. בעיניי זה בעייתי מאוד", היא אומרת, "זה לא זיכרון פרטי שלהם". כרגע אלקבץ שוקדת על תוכנית שבה היא מציעה להרוס שורת בתים אחת כדי להרחיק עוד את השכונה מהקיבוץ. "אני מתכננת לשלוח את ההצעה בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ כדי שכל חבר יוכל להכיר אותה, ולהביא אותה להצבעה. הפנייה שלי לחברי הקיבוץ תהיה מהלב. אני מבקשת לומר להם שאני לא נגדם, אני חלק מהם. גם אני חברת קיבוץ, וגם לי חשוב לחזור לחיות בקיבוץ כמו שחיינו קודם, אבל יחד עם זאת אני מרגישה שליחה של השם לשימור הזהות היהודית. אף אחד חוץ מאיתנו לא יכול להראות את מה שקרה לנו. איך אנחנו יכולים שלא להראות את הדברים?".

את חושבת שההבדלים בגישות לשימור הזיכרון נובעים גם מתפיסות עולם שונות?

"אי אפשר להתווכח עם זה שהתפיסה שאפשר לעשות שלום עם עזה התגלתה כדמיונות שווא. אולי מחיקת העדויות היא רצון להמשיך ולהחזיק בתפיסת העולם הישנה. זו תפיסת עולם טובה ויפה והיא מושרשת מילדות, אבל כשהיא מתגלה כשקר אי אפשר להמשיך ולהחזיק בה". אלקבץ משווה את האמונה בשלום שהתנפצה, לתפיסה האישית שלה את צבא ההגנה לישראל: "בכל כיתה שלמדתי או לימדתי בה היה תלוי לוח לאום שצבא הגנה לישראל היה חלק מרכזי בו. תמיד היה לנו ברור שצה"ל ישמור עלינו. גם בשבעה באוקטובר האמנו שהצבא יגיע. אני קוראת את הווטסאפים שלנו עם סיון שבהם אני ושמעון מרגיעים אותה שהצבא בדרך. אני חושבת שעד שאני עצמי אלך לקבר לא אצליח לשקם את הביטחון שהיה לי בצבא. אני לא מבינה איך אנשי הקיבוצים רוצים לשקם את התפיסה שניתן להגיע לשלום עם המפלצות הללו".

ההצבעה על עתיד השכונה אמורה להתקיים ביום ראשון הקרוב, אבל ענתי ושמעון בעלה, ומשפחות נוספות שמבקשות לשמר את השכונה, מקווים שההצבעה תתבטל. "הוצאתי מכתב להנהלת הקיבוץ ובו ביקשתי לדחות את ההצבעה", אומרת אלקבץ.

במכתבה להנהלת הקיבוץ היא טוענת כי "קיום ההצבעה בעת הזו, כאשר הקהילה עדיין מצויה בעיצומו של תהליך שיקום וטראומה וללא מתן שהות מספקת לבחינת חלופות מקצועיות לשימור בתי העדות… מהווה בעיניי החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני. משמעותה פגיעה בזכויותיהם של משפחות הנרצחים והחטופים ובמשפחות לוחמי צה"ל שנהרגו בקרבות המרים בשכונה. הכרעה על גורל אתר זיכרון בעל חשיבות לאומית אינה יכולה להתקבל במחטף פרוצדורלי מבלי שניתנה זכות טיעון ראויה לכלל בעלי העניין. משפחות שכולות שילדיהן נטבחו בשכונה זכאיות לקבל זמן סביר, מידע מלא וחוות דעת מקצועיות באשר לאפשרות שימור הבתים במקומם… הבענו את בקשתנו לדחות את ההצבעה לפחות במספר חודשים עד לבחינה מקצועית מלאה לחלופת השימור… תשובתכם הייתה חד־משמעית: 'אין על מה לדבר'. תשובה זו הותירה אותנו פגועים ומודאגים".

מקהילת כפר עזה נמסר: "אנו שותפים לכאב והצער העמוק על סיון הי"ד, מבינים ומחבקים את המשפחה. עם זאת, לאחר שקילת מכלול השיקולים ומספר דיונים רב בנושא הוחלט שאספת הקיבוץ לסיכום תהליך שיתוף הציבור, בנושא מתווה ההנצחה והמורשת, תתקיים כמתוכנן ולאחר מכן תיפתח ההצבעה בקלפי.

"בקהילת כפר עזה התנהל הליך שיתוף ציבור ממושך, שקול ואחראי, במסגרתו הוצגו החלופות השונות וההיבטים הרלוונטיים לכל חלופה, נשכרו יועצים מקצועיים והתקיימו פגישות עם משרדי הממשלה הרלוונטיים ועם בעלי עניין שביקשו להציג את עמדתם.

"קהילת כפר עזה נמצאת בתהליך מורכב של היערכות לחזרה הביתה לקיבוץ, לסיומו של תהליך קבלת ההחלטות בעניין מתווה ההנצחה יש משמעות גדולה גם בהיבט זה.

"בפני ציבור החברים מצוי המידע הנדרש בכדי לקבל החלטה, בסוגיה כואבת זו של הנצחת שכונת 'דור צעיר', והגיעה העת. כל חבר בקהילה מוזמן להציג את עמדתו בפני חברי הקהילה טרם ההצבעה".