התועמלנים ממלאים את הכנסת, ובסוף הציבור מפסיד

מכירים את הרגע הזה בסרטים? הסרט נפתח בסצנה ביזארית, פתאום נשמע צליל של תקליט נשרט, התמונה קופאת והגיבור פונה לצופים: "אתם בטח שואלים את עצמכם איך הגעתי למצב הזה". אז הנה הסצנה שלי מהשבוע: אני יושב בכנסת מול אולם מלא מפה לפה ברפתנים, נציגי מועצת החלב ולוביסטים משופשפים, וכולם – כמעט בלי יוצא מן הכלל – עומדים וצורחים עליי בקולי קולות.

איך הגעתי לזה? ובכן, באותו בוקר הגעתי לדיון אחר לחלוטין, שבו התבקשתי להציג חוות דעת מקצועית שכתבתי. כשהוא הסתיים, נכנסתי בעיקר מתוך סקרנות להקשיב לדיוני הוועדה למיזמים ציבוריים בראשות חבר הכנסת אוהד טל, שעסקה ברפורמה בשוק החלב. המחזה שנגלה לעיניי באולם נגב לא הפתיע אותי, אבל הוא בהחלט היה קשה לעיכול. בחדר נכחו כ־120 איש. להערכתי, 99% מהם היו בעלי עניין שמתנגדים לרפורמה: רפתנים, פונקציונרים ותועמלנים מטעם תנובה. חוץ ממני ומנטע־לי, מנכ"לית עמותת 'האינטרס שלנו', האולם היה צבוע כולו בצבעי הקרטל. האווירה הייתה סוערת, כמעט אלימה, כשיושב ראש הוועדה ונציגי האוצר מוצאים את עצמם במיעוט מספרי ווקאלי כמעט מוחלט.

בהחלטה של רגע, שמתי את נפשי בכפי וביקשתי את רשות הדיבור. הרגשתי שאני חייב לאזן את יחסי הכוחות למען הציבור הדומם – זה שלא נמצא בחדר, אבל רוצה לצרוך חלב וגבינה באיכות ובמחיר שפויים. פתחתי ואמרתי: "החוק הזה רע". לשנייה אחת בלבלתי את הקהל, אבל מיד הסברתי: החוק רע כי הרפורמה לא הולכת רחוק מספיק. מדובר בפשרה שמשאירה יותר מדי הטבות לרפתנים על חשבון הצרכנים. הצעת החוק עמוסה בפרטים, נוסחאות ותחשיבים מייגעים, כשבפועל, התיקון לחוק היה צריך להכיל שתי מילים בלבד: החוק בטל.

הרפורמה מבקשת לשנות את שם החוק מ"חוק תכנון משק החלב" ל"חוק משק החלב". בשביל מה? יש לנו "חוק ביגוד"? "חוק אייפונים"? למה כשראשי המאפיות תיאמו מחירים קראו לזה "קרטל הלחם" והם נשלחו למאסר, אבל כאן יש חוק מדינה שמכשיר קרטל חלב לאור היום? בעולם הוגן, תנובה והרפתנים היו צריכים לקבל את הצעת הפשרה של אוהד טל, להגיד תודה בשקט ולצאת מהחדר. במקום זאת הם בוחרים להשתולל.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

עוד מאת אמציה סמקאי סימני החקלאות הישראלית – תחל שנה וברכותיה

ומה יקרה אם לא ייצרו חלב בישראל? הרי הייצור המקומי הוא חצי פיקציה. חומר הגלם העיקרי, המספוא, מיובא כולו מחו"ל. מה זה משנה אם אנחנו מייבאים את המספוא מאוקראינה כדי להאכיל פרה בישראל, או מייבאים את הגבינה ישירות מפולין? הפוטנציאל של החקלאות הישראלית הוא עצום. המוח הישראלי ממציא פטנטים חקלאיים לא פחות משהוא ממציא שבבים ובינה מלאכותית. הבעיה היא שהענף התמכר לתמיכות. כשפצוע מתרגל ללכת רק עם קביים, הוא לעולם לא ינסה לרוץ.

זהו הסיפור הקלאסי של "תועלות מרוכזות ועלויות מבוזרות": הרווח מהקרטל מרוכז אצל קבוצה קטנה וכוחנית, בזמן שהעלויות הגבוהות מתפזרות על פני מיליוני אזרחים. לכן הגיעו לדיון רק מי שחששו לאבד את הפריווילגיה. קולו של הציבור נפקד מהחדר, וחברי הכנסת שמנסים לקדם שינוי באומץ מוצאים את עצמם במצור. אבל בסוף, הצעקות ידעכו וההיגיון הכלכלי ינצח. החקלאות הישראלית לא צריכה קביים או קרטלים כדי לשרוד – היא צריכה חופש כדי להצטיין. השינוי אולי רועש, אבל הוא בדרך, וזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות גם לצרכנים וגם לחקלאים.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]