פרשת הרוגלות: כך נפנפה המערכת את הפגיעה החמורה באזרחים

קצת לא נעים לכתוב משפט כזה, אבל יש אנשים שהמלחמה ממש נטתה להם חסד. ליתר דיוק, ישנה גורמת מאוד מסוימת במשרד המשפטים, שהמחדלים התנ"כיים של צה"ל והשב"כ ערב השבעה באוקטובר, והמלחמה שבאה בעקבותיהם, סיפקו לה חיפוי באש לפרשייה שערורייתית שהיא במרכזה. כי אילו אזרחי ישראל היו מודעים להתנהלות המחפירה של היועצת המשפטית לממשלה בפרשת הרוגלות, היא הייתה מאבדת את מעט הקרדיט שכבר לא נותר לה בעיניהם.

לפרשת הרוגלות נחשפנו כולנו לראשונה בראשית שנת 2022, כאשר עיתונאי 'כלכליסט', תומר גנון, חשף שימוש שעושה המשטרה בתוכנת ריגול בשם פגסוס באיסוף חומרים מפלילים נגד חשודים. הרוגלה הזאת, פרי התקדמות הטכנולוגיה ועולם הסייבר ההתקפי, לא הייתה כלולה בהיתרים שנותן החוק למשטרה להאזין במקרים מסוימים לתעבורת נתונים בין מכשירים סלולריים. באופיו, הריגול הזה הוא דרקוני פי כמה מהאזנות הסתר שמקובלות עשרות שנים בישראל ומוסדרות בחוק. הוא מאפשר כניסה לכל המידע ששמור בטלפון, כולל כל האפליקציות שבו, וחושף את המשטרה למידע הרגיש ביותר שמחזיק אצלו האזרח. לפיכך, כל ההפעלה שלו על ידי המשטרה – אפילו במקרים שבהם הוציאה צו האזנת סתר – לא הייתה כחוק.

אחרי היוודע הפרשה הוקמה ועדה פנימית של משרד המשפטים בראשות עורכת הדין עמית מררי כדי לבדוק את היקף השימוש ברוגלות, אופיו והיקפו. הוועדה אומנם מצאה כי נעשו חדירות רבות שלא כחוק, אך התייחסה לכל הפרשה כמין אירוע פנימי של אי הסדרת נהלים ונמנעה ממסקנות אישיות. בממשלה שהתחלפה מאז לא אהבו את הרוח הקלילה שבה התייחסה הוועדה לאירוע מז'ורי כזה של חילול פרטיות האזרחים על ידי המשטרה, וגם לא לעובדה שבכירה במשרד המשפטים בודקת פרשייה שמשרד המשפטים נוטל חלק מרכזי באחריות עליה. בסופו של דבר, התיקים המדוברים התנהלו יד ביד עם הפרקליטות, וחובת ההתוויה המשפטית למשטרה מוטלת על היועצת המשפטית לממשלה.

כאן נולדה ועדת הבדיקה לשימוש ברוגלות, ביוזמת שר המשפטים יריב לוין. חברים בה השופט בדימוס משה דרורי, שמשמש כיושב הראש שלה, עורכת הדין ענבל רובינשטיין ששימשה כראש הסנגוריה הציבורית, ואיש השב"כ לשעבר שלום בן חנן. על פניו, הרכב מנצח לטובת האזרח הקטן: דרורי ידוע בעצמאותו ובחשיבתו המקורית בפסקי הדין שפרסם במשך עשרות שנים, רובינשטיין מגיעה מעמדה של דאגה לזכויות המשפטיות של האזרחים, ובן חנן מביא ניסיון והיכרות עם כלי ריגול דרקוניים. כולם אמורים להיות מרוצים.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג בקואליציה מתווכחים, ועשיית הצדק במחבלי הנוחבה מתעכבת

עוד מאת יוני רוטנברג מבחינת היועמ"שית אם השר מדבר עם אזרחים, צריך לפטר אותו

מתברר שלשומרי הדמוקרטיה, הגנה על פרטיות האזרחים היא דבר פסול שיש להילחם נגדו כל עוד מי שדואג לעשות זאת הוא שר המשפטים מהליכוד. יומיים אחרי מינוי הוועדה, באוגוסט 2023, הוגשה נגד הוועדה שהוקמה עתירה על ידי ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן, מפקד חיל האוויר לשעבר אמיר אשל ועוד כמה עורכי דין מ"מאבק הגלימות". בעתירה הם מביעים חששות כבדים מפני פגיעה בסודות ביון ובחקירות מתנהלות, מפני שימוש לרעה בוועדה כדי לפגוע במשפט נתניהו ועוד ועוד חששות. פרטיות האזרחים? לזה הם כנראה פחות חוששים.

בעתירה הזאת, כמו בעתירות רבות מאז התחלפה הממשלה והיועצת המשפטית שלה נותרה בתפקידה, נוצר פרדוקס משפטי. היועצת המשפטית לממשלה, כמייצגת הרשמית והאחראית על תקינות פעילות הממשלה, נקבעה בעתירה כמשיבה. כלומר, הטענות מופנות גם כלפיה לכאורה. בפועל, כפי שגם התבטאה בפירוש, היא התנגדה להקמת הוועדה כפי דרכה להתנגד לכל פעולה של הממשלה. כלומר, היא מצאה את עצמה טכנית בצד המשיבים, כאשר עמדתה המוצהרת תומכת בעמדת העותרים.

העתירה הזאת, יחד עם עבודת הוועדה, נכנסה מהר מאוד להקפאה עמוקה עם פרוץ המלחמה. להט הדברים, הן סביב חוקי הרפורמה המשפטית והן סביב הקמת הוועדה, שכך – והנושא נשכח מלב. הוועדה לא רצתה להטריד שוטרים בעת הזאת, בית המשפט סבר שממילא אין טעם כעת לעסוק בזה, וחלק מעורכי הדין המייצגים אף גויסו למילואים. רק לקראת יוני 2024 החליטה הוועדה שבשלה העת לשוב ולתפקד, וכנגדה הוגשו לבית המשפט בקשות לצווים ארעיים נגד פעילותה.

לא נוכל לצלול כאן לכל הפרטים. מדובר באחד ההליכים המייגעים שפגשתי בבג"ץ. לא פחות מ־57 החלטות ניתנו בתיק הזה לאורך השנתיים וחצי שבהן הוא מתנהל, ועשרות בקשות דחייה של היועצת המשפטית לממשלה. עד כדי כך, ששופטי בית המשפט העליון נאלצו לנזוף בה על הדחייה הבלתי נגמרת בהגשת עמדתה. אבל כן נצלול למהות, שהיא זו שהובילה להחלטה של בג"ץ לפני שבועיים שבתורה הובילה להתפטרות חברי הוועדה.

מצפצפת על שלטון החוק

מכל טענות האווירה והקונספירציות ההזויות שהפריכו העותרים, התמקד הדיון במהלך התקופה לשאלת הגישה של הוועדה לתיקים פתוחים. עמדת היועמ"שית הנחרצת הייתה שאין לוועדה סמכות לגשת לתיקים פתוחים בכל שלב של התנהלות התיק – מפתיחה בחקירה ועד דיון בבית המשפט או ערעור אחרי הרשעה. בהרב־מיארה עמדה על כך שהחוק מגן על חומרי חקירה מתנהלת, ולפיכך אין לוועדה שום רשות לגעת בחומרים כאלה. חברי הוועדה לא חלקו על העיקרון הזה, אך ביקשו למצוא מתווה שיאפשר להם לממש את המנדט שלשמו מונו. בג"ץ, בצווי ביניים שהוציא לאורך הדרך, צידד בעמדת היועצת המשפטית לממשלה.

בואו נוריד את המושגים המשפטיים האלה לפרקטיקה. כלי הרוגלות הם חדשים יחסית במשטרה, ונמצאים בידיה לא יותר מכמה שנים. קצב הטיפול של המשטרה והפרקליטות בתיקים כבדים, כאלה שמופעלות בהם רוגלות, איטי למדי ועומד על ממוצע של כמה שנים בדרך כלל. אם עושים אחת ועוד אחת התוצאה פשוטה: בניכוי תיקים פתוחים בכל שלב, לא ניתן לוועדה עם מה לעבוד. זו הייתה המציאות היומיומית של הוועדה, שזכתה לנפנוף עקבי מגורמי האכיפה, ברוח המפקדת בהרב־מיארה שצידדה בעמדת העותרים שדין הוועדה להיסגר.

לפני שבועיים, צו נוסף שהוציא בג"ץ היה הקש ששבר את גב הוועדה. אחרי שנים של התעלמות וחוסר שיתוף פעולה, הוציא בג"ץ צו שמבטא בעיניו מתווה מסודר לעבודת הוועדה. כפי שהתבטאו בעבר כמה פעמים, שופטי בית המשפט העליון רואים את עצמם כבלתי מושפעים מניגודי עניינים, ובמקרה הזה החילו את העיקרון המשפטי הזה גם על היועצת המשפטית לממשלה.

כך, בהחלטה הזויה שפרסמו השופטים עמית, גרוסקופף וכבוב, הם מקנים את כל הסמכויות לקביעת מנדט הפעילות של הוועדה – סמכות שמוקנית לשר המשפטים שמינה אותה – ליועמ"שית שאמורה להיבדק תחת עינה הפקוחה. הם לא מסתפקים בקביעה שתישלל מהוועדה גישה לתיקים פתוחים מכל סוג, אלא מקנים את הזכות לקבוע את הסיווג של כל תיק ליועמ"שית ומחייבים את הוועדה להיוועץ בנציג שלה בכל צעד שירצו לעשות בעניין. זאת ועוד, גם בתיקים סגורים הוועדה תימנע מלזמן עדים שהיו מעורבים בהם, ותורשה רק לשוחח עם כמה ממונים על תחום הסייבר במשטרה. ולקינוח, תמצית הסירוס: הוועדה לא תפרסם מסקנות אישיות, אלא רק תיקונים מערכתיים נדרשים. בקיצור: חרטא.

אחרי ההחלטה הזאת הודיעו חברי הוועדה לשר המשפטים שמינה אותם כי אין טעם בהמשך עבודתם. אחרי שפרסמו את המכתב, יצאו חברי הוועדה גם לראיונות חריפים בתקשורת ובהם תיארו את המסמוס והערבוב שחוו במשך שנתיים וחצי. אני רוצה להתמקד בשערורייה ושמה גלי בהרב־מיארה.

הרי באיזה שלב בכל השנתיים וחצי, התנהלותה של שומרת הסף של שלטון החוק לא היוותה צפצוף בוטה על האינטרס של שלטון החוק? זה מתחיל בזה שמלכתחילה מינתה "אחת משלה" לחקור את הפרשייה המטורפת הזאת, כאילו זה הדבר הכי נורמלי ונקי כפיים לעשות. דמיינו את הקבלן שלכם, אחרי שהתגלו סדקים ארוכים ומכוערים בקירות הטריים של הבית, אומר לכם: "אתם לא צריכים מפקח בנייה, אני אבדוק את העניין לעומק!" וחוזר עם המסקנה שהכול תקין ואפשר להמשיך כרגיל.

וכאילו לא די בכך, אחרי ששר המשפטים התעשת ומינה ועדה רצינית ומקצועית של אנשים מהשורה הראשונה, היועמ"שית השתמשה בעמדתה כמשיבה לעתירה בבג"ץ כדי לשלב משם ידיים עם העותרים נגד עמדת הממשלה והוועדה. היא עיכבה עוד ועוד את התשובות שלה, מנציחה את המציאות של צווי הביניים שהוציא בג"ץ, ובסופו של דבר הביאה את התוצאה המיוחלת: שליטה מוחלטת שלה בפעילות הוועדה שצריכה לחקור בין השאר את התנהלותה, בחותמת המבורכת של בג"ץ.

כל המהלך המטורף הזה מתרחש בזמן שאותה יועצת משפטית בולמת חוק שמנסה השר לביטחון לאומי לקדם, שמטרתו להסדיר שימוש ברוגלות נגד ראשי ארגוני פשע. איפה זה נתקע? בדרישה של היועמ"שית להכניס במקביל לחוק רישיון לשימוש באותו כלי דרקוני נגד נבחרי ציבור בחשד לשחיתות. חלק מהאג'נדה שמפומפמת לנו כאן שנים, לא בתום לב, שלפיה כל הפוליטיקאים מושחתים. הבנתם את זה? ועדת בדיקה שמונתה כחוק מתפטרת בטריקת דלת, כי לפי היועמ"שית אסור חלילה להתערב בעבודה המתנהלת של הפרקליטות והמשטרה ואין מצב לבדוק לעומק פעולות שביצעו – אבל לחדור בלא ידיעה, באמצעות כלים דרקוניים, למכשירים סלולריים פרטיים של נבחרי ציבור כדי לבדוק את ניקיון כפיהם – אהלן וסהלן. דלתנו פתוחה לרווחה.

ביום ראשון, כאשר הוזמנה לישיבת הממשלה על מנת לברר את העניין, גלי בהרב־מיארה המשיכה עם מופע הגזלייטינג שלה והמציאה איזו תואנה כאילו בלי נוכחותו של ניצב בועז בלט, ראש אח"מ (בל נשכח, הבן של פרידה), היא לא מסכימה להיכנס לחדר. האזהרות מפני "משבר חוקתי" נשמעות כמו הלצה כשמתבוננים במציאות עצמה. הפארסה הזאת, שבה מקבלת הגברת משכורת שנושקת למאה אלף שקלים בכל חודש מאיתנו, אבל בוחרת אילו תפקידים מתוך הסט שהיא מחויבת לו היא מבצעת, חייבת להסתיים.

לתגובות:

[email protected]