ב־1977 נבחר לכנסת שמואל פלאטו שרון. הרשימה שהכניסה אותו נקראה "שמואל שרון – האיש הבודד לכנסת". אלא שבשל תקלה זכתה מפלגתו לשני מנדטים. לא היה איש מלבדו ברשימה, ולכן קולות יתר מצביעיו חולקו בין 11 המפלגות האחרות שנכנסו. הבטחת הבחירות של שרון הייתה דיור לזוגות צעירים, ומסתבר שהוא לא הסתפק בהבטחות מדיניות אלא ממש שיחד קבלני קולות שגייסו עבורו מצביעים, תמורת הבטחה לדירה. לימים יורשע על כך בשוחד בחירות. רבים חשבו, ועדיין חושבים, שריצתו של שרון לכנסת נועדה להשיג לו חסינות מפני שלטונות צרפת, אשר ביקשו את הסגרתו בגלל עבירות הונאה. כדי לשוות למבצע ההימלטות המפואר הזה נופך פטריוטי, הוא ביקש לקראת בחירות 1992 לצרף אליו לרשימה את יונתן פולארד, שריצה אז את שנתו השמינית בכלא האמריקני. הוא הבטיח לאשתו דאז של פולארד שאם יונתן ייבחר, האמריקנים יהיו חייבים לשחררו מהכלא.
דמותו הביזארית של פלאטו שרון היא תזכורת חשובה בעבור רבים, ואני בתוכם, שנוטים לתהות מפעם לפעם למה בכלל נחוץ אחוז החסימה. יכולתן של מפלגות קטנות "לסחוט" ויתורים מגושי הקואליציה איננה באג כי אם פיצ'ר של הדמוקרטיה, שמאפשר לקבוצות קטנות לתבוע ביעילות זכויות מהקולקטיב. באקלים שבו ישנן מפלגות קטנות רבות, הסחטנות הזאת מתאזנת כשמפלגה קטנה מבינה שהיא יכולה להפסיד את מקומה בקואליציה למפלגה קטנה אחרת.
בהיסטוריה של השנים האחרונות, זכור לנו כיצד בזבז הימין שבעה מנדטים על נפתלי בנט ומשה פייגלין בבחירות הראשונות של 2019. מנגד, ב־2022, התבססה קואליציית ה־64 על ארבעה מנדטים אבודים של מרצ, ועוד ארבעה של בל"ד. בשני המקרים, מאות אלפי אזרחים ישראלים איבדו את קולם. מכיוון שהפור נופל פעם לימין ופעם לשמאל, ניתן לתהות על נחיצות אחוז החסימה וגובהו, לא כפונקציה של השפעתו על הגושים, אלא על הדמוקרטיה.
העמדה ביחס לאחוז החסימה משתנה מתקופה לתקופה. בארבע השנים האחרונות אני מתבונן בצמיחתו של השמאל הדתי וסבור שבתנאים הנוכחיים, הורדת אחוז החסימה לשני מנדטים תאפשר לקבוצה הזאת להיכנס לכנסת לראשונה באופן עצמאי ותעשה טוב למערכת הפוליטית שלנו על כל חלקיה.
אולי יעניין אתכם
כדי להסביר זאת, ראשית יש להתגבר על הנטייה שלנו, אנשי המיינסטרים הימני־דתי, לראות זיוף או קרתנות בדמויות השמאל הדתי. נפתלי בנט, הפוליטיקאי הבולט ביותר בזרם הזה, הוא אופורטוניסט לא משום שהוא שמאל דתי, אלא להפך, הוא שמאל דתי בגלל שהוא אופורטוניסט. אבל אנשי שמאל דתי אמוני כנים ואידיאליסטים, כמו הרבנים דוד סתיו ושי פירון, יש לכבד על פי השקפתם השונה ולא לייחס להם צביעות רק משום שהם נראים כמונו אבל חושבים אחרת מאיתנו.
אחרי שצלחנו את משוכת הצביעות, יש להכיר בכך שלמרות השתייכותם הכנה לגוש השמאל, יש לנו הרבה מן המשותף איתם: הציונות, הממלכתיות, היחס הנכבד לחינוך, ומעל הכול – שמירת המצוות. המכנה המשותף עימם יוצר בסיס לדיאלוג מבוסס ערכים, בשעה שהזרם המרכזי של השמאל הישראלי האחוס"לי (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומיים, וכיום נקרא להם פשוט – אשכנזים חילונים) שקע עד צוואר במדמנת זהויות הרל"ביזם. שמאל דתי בכנסת יביא לתוצאות של ממש עבור בוחריו בשיח עם הקואליציה הימנית, ולכן עשוי עוד לחלץ את עגלת השמאל הכללי מהבוץ.
קריאה שטחית של דבריי עלולה ליצור את הרושם המוטעה שהצטרפתי לרבעון הרביעי או לארגון שמאל אחר במסווה של קריאה לאחדות. זה רחוק מלהיות המצב. העיקרון המכונן של ארגוני ה"אחדות לפני ערכים" הוא שכאשר ממשלת ימין מכהנת, היא נדרשת להסכמת המיעוט כדי להגשים את ערכיה, ולכן היא לעולם תהיה משותקת. דרישה דומה לא רק שלא מוגשת לקואליציות שמאל, היא גם לא מוצבת בפני כת הפקידים, שכל דבריה נתפסים כאמת ממלכתית מקודשת. העובדה שאני מכבד אידאולוגיה כנה של אנשי שמאל דתי, אין בה חלילה משום התכחשות לקיומה של צביעות תחמנית בשוליו הקולניים של אותו מחנה.
השמאל הדתי, על ציר גבעת שמואל-רעננה, לא יצליח לגייס יותר משני מנדטים על פי המצב הדמוגרפי הנוכחי, ונראה שהמגמות לא פועלות לטובתו. לכן, כדי לקבל ייצוג בכנסת, הוא נדרש להתגבש לקואליציות לפני הבחירות. קואליציות משמען פשרה אידאולוגית, וכשמחנה השמאל, מקום מרבצו הטבעי של השמאל הדתי, חף מאידאולוגיה מאז קריסת אוסלו, אנשי שמאל דתי נאלצים לבחור בין אילמות פוליטית והיעדר ייצוג, לבין היותם מונהגים בידי דמויות כמו בנט. זהו אובדן למערכת הפוליטית כולה. לא הקדשתי מחשבה להשלכות הורדת אחוז החסימה על מקטעים אחרים של המנעד הפוליטי, אבל הורדתו כדי לאפשר למפלגת שמאל דתי לרוץ עצמאית ולהיבחר, לדעתי תהיה ברכה למרכז הפוליטי, אשר יש בה פוטנציאל להקרין ערכיות גם על השמאל החילוני הנבוב. כדאי לחשוב על כך לקראת הבחירות הקרבות.
