חג הפורים שיחול מחר בערב הוא הדוגמה המובהקת ביותר לשינוי שעובר עולם ההתנדבות הישראלי. המוני בית ישראל יוצאים לחלק משלוחי מנות, ובציבור הדתי הנתון מזנק לכמעט 40% מהאוכלוסייה על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
על אף הרצון הטוב, נתונים מהשנים האחרונות מצביעים על מגמה מדאיגה של מחסור בכוח אדם בארגוני המגזר השלישי. דוחות של ארגוני הגג ועמותות הסיוע חושפים ירידה של עשרות אחוזים במספר המתנדבים המגיעים למסגרות קבועות וארוכות טווח, מה שיוצר "בור" תפעולי משמעותי במערכי הסיוע השוטפים. המחסור מורגש ביתר שאת בענפי הליבה של הרווחה והביטחון התזונתי, שם ארגונים מדווחים על קושי באיוש משמרות קבועות ועל הסתמכות גוברת על כוח אדם מזדמן שאינו מאפשר תכנון קדימה.
על אף ששיעורי ההתנדבות בישראל עדיין נחשבים גבוהים בהשוואה בינלאומית, כאשר בוחנים את הנתונים לעומק מתברר כי קיימת שחיקה בהיקף המחויבות המתמשכת. סקרים עדכניים מצביעים על כך שכ-32–36 אחוזים מהמבוגרים בישראל דיווחו שהתנדבו במהלך השנה האחרונה בפעילות כלשהי, אך מתוכם רק חלק קטן מקדישים היקף שעות משמעותי וקבוע. בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמצא כי כ-30 אחוזים מהמתנדבים פועלים לפחות עשר שעות בחודש, בעוד שכ-39 אחוזים מתנדבים פחות מתשע שעות חודשיות, נתון המלמד על העדפה ברורה לפעילות קצרה ומזדמנת. המשמעות המעשית עבור ארגונים היא פער בין מספר האנשים שמוכנים לסייע לבין מספר המתנדבים הזמינים למשימות ליבה שוטפות הדורשות יציבות ונוכחות קבועה, פער שמעמיק את האתגר הניהולי והתפעולי במערכות הסיוע.
אולי יעניין אתכם
המגזר השלישי חייב לבצע שינוי תפיסה
השינוי הזה מחייב לאמץ תפיסה של מיקרו-התנדבות שמשמעותה פירוק משימות גדולות ליחידות עבודה זעירות ונגישות. במקום לבקש ממתנדב להתחייב לחודשים קדימה, הארגון המודרני צריך להציע משימות קצרות כמו אריזת חבילת מזון בודדת, כתיבת פוסט הסברה מהבית או סיוע טכני קצר. הגישה הזו מאפשרת לאנשים עסוקים להשתלב במעגל הנתינה מבלי לוותר על סדר יומם, והיא זו שבונה את קהילות המשימה של המחר. אלו אינן קבוצות בעלות מבנה היררכי קשיח, אלא רשתות חברתיות גמישות שמתלכדות סביב יעד נקודתי, פועלות בעוצמה ומתפרקות עד למשימה הבאה, תוך שהן מאפשרות לארגון להישאר רלוונטי לקהלים חדשים ומגוונים.
המעבר למודל של קהילות משימה ומיקרו-התנדבות אינו רק פתרון ניהולי, אלא מרכיב קריטי בבניית חוסן לאומי. כפי שראינו במלחמה ובקורונה, היכולת של החברה הישראלית להתגייס במהירות נשענת על הנכונות לעזור מיד, ללא הכנות מוקדמות או תהליכי בירוקרטיה סבוכים. ככל שהארגונים יפתחו מיומנויות של תכנון מודולרי ויאפשרו השתתפות משתנה, כך תשתפר היכולת של המדינה כולה להגיב לאירועים בזמן אמת. ההתנדבות הקצרה והממוקדת היא זו שהופכת את הערבות ההדדית מרעיון מופשט לרשת ביטחון מעשית שפועלת בכל רחבי הארץ ומחזקת את הלכידות החברתית
כדי ליישם את המודל הזה בשטח, על מנהלי עמותות להתמקד בפירוק תהליכי העבודה לשלבים עצמאיים המאפשרים למתנדב להיכנס ולצאת מהמערכת ללא תלות ארוכת טווח. הדבר דורש השקעה בתשתיות טכנולוגיות ובנהלי עבודה ברורים המגדירים כל משימה כעולם ומלואו, ובכך הופכים את הארגון לפלטפורמה המאפשרת נתינה ולא רק למעסיק של מתנדבים. ייתכן שלא חסרים מתנדבים בחברה הישראלית אלא פשוט צריך לשאול את השאלות הנכונות על הדרך שבה אנחנו מאפשרים להם לפעול כגון מה יקרה אם ניצור התנדבות קצרה וגמישה יותר? לאיזה קהלים חדשים אפשר לפתוח את הפעילות? איזה רכיב במנגנון כבר לא עובד ואפשר להחליף? מהי גרסת המינימום של התנדבות, קטנה וממוקדת, שעדיין יכולה ליצור השפעה אמיתית? ואיך מקצרים תהליכים כדי לאפשר ליותר אנשים להשתתף? במקום להתחיל מהחסר, שאין מספיק מתנדבים, אולי כדאי להתחיל ממה שכבר קיים: אנשים שרוצים לעזור, קהילות עם יכולות וארגונים עם ניסיון וידע. לפעמים כל מה שצריך הוא לראות מחדש את המשאבים שכבר נמצאים כאן ולבנות מהם דרכים חדשות לפעולה.
הכותבות הן מייסדות שותפות של "יש עם מה" עמותה לפיתוח וייעוץ לעמותות בשיטות חדשניות
