עם המטח הראשון לטהרן התבטלו להן כל הופעות אדר הנותרות שלי ומי ייתן לי חליפתן. אבל! אני יהודי מאמין שמזהה משק כנפיים היסטורי כשאני רואה אותו (חוץ מזה שאת רוב ההופעות הספקתי לבצע, ישתבח הבורא). אז כשיצאה השבת ונכנסתי לקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלי כדי להתפעם מהרוח הגדולה שבוודאי מנשבת גם בה, קל לתאר מה רבה הייתה אכזבתי נוכח הרוח הדלילה שנשבה שם.
"בא לי לצרוח", הייתה ההודעה הראשונה של אחת מאחיותיי, נקרא לה לצורך העניין דלורית. מסתבר שדלורית לא חוותה את אירועי השבת באותו האופן שבו ענקי רוח כמוני חוו אותה. "כל היום אנחנו עולים ויורדים למקלט, אין לנו רגע של שקט, האזעקות מלחיצות ולשכנים יש כלב מפחיד אלוקים יעזור", היא פירטה. מרמרה זה כאן.
כתבתי לה מיד: "דלורית נשמה שלי, דווקא בעת כזאת חשוב להתעלות לגודל השעה. אנו חיים בזמנים היסטוריים! המצוקה הזמנית שלך היא כאין וכאפס לעומת הפעולות העצומות שאנו עדים להן ושישנו את עתיד עם ישראל לטובה לשנים קדימה".
"אתה תסתום את הפה שלך אדון ממ"ד", היא החזירה בלי למצמץ, "יושב לו בבית בכיף שלו בזמן שאנחנו עולים ויורדים חמש קומות כל רבע שעה. איך אתה לא מתבייש???"
אולי יעניין אתכם
אנשים קטנים כאמור.
"קודם כול", פתחתי, "אני לא הכרחתי אותך לקנות דירה שאין בה ממ"ד. זו החלטה שקיבלת ביחד עם בעלך פינג'אן (השם המלא שמור במערכת). כבר בזמן אמת ההחלטה הזאת הייתה נראית לי מפוקפקת, אבל שמרתי את דעותיי לעצמי. ובכלל, את צריכה להגיד תודה. לאורך הדורות היו יהודים שלא זכו למקלט או למדרגות יצוקות לעלות ולרדת בהן באמצע הלילה. את חיה בדור של גאולה!"
"יאיר באמת תסתום", אמא שלי החליטה להתערב. נקרא לה לצורך העניין ורדה. בדרך כלל היא הייתה מתערבת מוקדם יותר, אבל מסתבר שבמקלט שלה אין קליטה. אירוני אם אתם שואלים אותי, מקלט ללא קליטה. "אם אתה היית גר בבניין", היא המשיכה, "ונאלץ לרדת למקלט עם הילדים, היית מדבר אחרת לגמרי, אז עדיף שלא להגיד כלום".
"גם את צריכה להתעלות לגודל השעה סבתא ורדה", החזרתי לה, "בתור המטריארכית של המשפחה דווקא את צריכה לתת דוגמה לקומה זקופה של יהודייה גאה ששמחה להקריב את הנוחות שלה תמורת הצלחת עם ישראל".
"תקריב אתה את הנוחות שלך, חתיכת פרזיט!" היא החזירה בעדינות המפורסמת שלה, "אני אישה בת כמעט שבעים ואני מפרפרת עם חלוק בשתיים בלילה במורד המדרגות, זה נראה לך הגיוני??" היא התפרצה.
"אני יכול לשכור לך מטפלת שתעזור לך אם זה העניין", כתבתי לה בחזרה ומיד קיבלתי בפרטי הודעה מדלורית עם טקסט שהעורכת לא הייתה מאשרת פה, אבל אתם יכולים לתאר לעצמכם.
"אני חושבת שמה שיאיר מנסה להגיד", נחלצה לטובתי אחותי יעל שאת שמה לא נשבש פה כי היא מהטובים, "זה שאנחנו באמת חיים רגע מכונן ומשמח של עמנו וברור שזה בא עם קשיים. אנחנו לא ממעיטים בכך, אבל מציעים בסך הכול לאזן את המועקה הזאת עם רוח רחבה יותר שמבינה את הקונטקסט הגדול יותר של האירוע".
"עוד אחת עם ממ"ד", כתבה דלורית חזרה, "תבואי לפה אני אראה לך מה זה רוח רחבה". דלורית צירפה להודעה שלה מגוון אימוג'ים ששוב, לא יעברו את הצנזורה של העיתון.
בשלב הזה התערבה בשיחה אחות נוספת שלי, נקרא לה חמוטל (כי זה מתחרז עם אביטל, שזה השם שלה). "אני חושבת שמה שדלורית מנסה להגיד ואולי לא עובר פה בשיחה כי זה נאמר קצת בחריפות", היא פתחה, "זה שאתה ויעל שני דגנרטים חסרי רגישות שבמקרה נפלו על בית עם ממ"ד ולכן אטומים לגמרי לצרות של אחרים ושטוב היה אם הייתם סותמים את הפה הגדול שלכם ולא אומרים כלום צמד נבלות שכמותכם". זו האחות הרגועה, רבותיי.
בשלב הזה אביחי אחי הקטן הצטרף לשיחה וכתב: "שבוע טוב, האם מישהו יודע אם הבנקים פתוחים מחר". האיש לא איתנו ולא מהיום.
"טוב, אני מבין שמצווה לא להגיד דברים שלא נשמעים", נכנעתי לבסוף, "ואני מבין שיש תחושה שאני לא קשוב לבעיות של אחים שלי".
"כי אתה חמור גדול", השלימה דלורית.
"כן כן", אישרתי, "אז כדי להראות שכן אכפת לי אני אשמח להזמין כל מי שצריך שיבוא להיות אצלנו עד שתיגמר המלחמה".
מעבר לזה שמדובר היה בהצעה אצילית, זה גם היה מהלך אסטרטגי יוצא דופן. הרי אף אחד במשפחה שלי לא היה מסכים לעבור מביתו שבמרכז להתנחלות בשומרון, בטח לפרק זמן ארוך. כך חשבתי בכל אופן.
"אנחנו באים", ירתה דלורית בלי למצמץ, "אין עליך אח שלי, תוך שעה אנחנו אצלך".
איזה בלגן.
עדכנתי את אשתי שצריך להיערך לאירוח של משפחה בת שמונה נפשות לתקופה בלתי מוגדרת בחודש שלפני פסח. מיותר לציין שזה לא התקבל יפה בכלל.
מה יש להגיד, באמת תקופה נוראית לחיות בה.
לתגובות: