זמרת הארץ

בדרך לתקוע אני נפרדת לאט מהציוויליזציה. התהליך ממשיך גם בתקוע עצמה, בין תקוע א' הבורגנית לאחיותיה הקטנות תקוע ב, ג, ד, ה, ו.

הכביש הצר והמתפתל בין הגבעות המדבריות, משליך מעליו את האספלט השחור, משאיר מאחור את רעשי הרקע, את הפקקים, החדשות.

שם, בתקוע ו', בראש גבעה המשקיפה על הוד הקדומים של הטבע, חיה ויוצרת להקת 'ג'עלה'.

הנוף כאן בתולי וצחיח והשקט המדברי אינו רק תפאורה, הוא לוקח חלק בהרכב.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת צורית פניגשטיין מלמטה למעלה

עוד מאת צורית פניגשטיין עץ משפחתי

הצליל של להקת ג'עלה ייחודי, חף מכל מערביות, מהדחיסות המוסיקלית, מהצליל ההרמוני של הקלידים, מהזעם של הגיטרות החשמליות. האוזן שלנו מורגלת פחות לשמוע אותו. הצליל שלהם נקי, יחף, אקוסטי. הוא משייט בעדינות בין רבעי הטונים של תבניות המקאם הערבי. בעזרת העוד, הקאנון וחליל הנאי, חברי ההרכב מנגנים שירים עבריים, פסוקי תנ"ך ופיוטים בצליל מקומי, עתיק ושורשי.

קשה לתפוס את חברי ההרכב לראיון. הלו"ז שלהם, באופן מנוגד לשקט שהם משדרים, עמוס לעייפה. כמעט מדי יום הם מנגנים – בהופעות, באזכרות אינטימיות, בחתונות שמחות. כשכבר הצלחנו לקבוע, שורה עליהם מין נחת כזאת והם מפנקים בתה מהביל מצמחי התבלין שהם מגדלים בערוגה מחוץ לבית.

הכירו את חנני זית, אלירן מזוז וגל חבר. שלושה שכנים, חברים, מוזיקאים, קול רענן ומקורי במוסיקה המקומית, דווקא דרך הכלים הכי עתיקים באזור.

המתנחלים שמנגנים את צלילי הכפר

השם "ג'עלה" הוא כינוי למפגש חברתי הכולל פיצוחים, שירה ולימוד בצוותא. וזו בדיוק המהות של ההרכב הזה: לא פרויקט מהונדס של מפיקים, אלא חברות אורגנית שצמחה מתוך החיים עצמם.

"ג'עלה נולדה מאהבה", מסביר גל חבר (37), במקור מיקיר וכיום משמש גם כמנהל ההרכב. בעברו למד פסיכולוגיה והתכוון בכלל לעסוק בתחום הטיפולי. הוא מנגן בעוד ובקנון, כלים הדורשים הקשבה עדינה. "ניגנו בעבר עבור אחרים ואז התחלנו ליהנות ולנגן יחד וזה התפתח ללהקה. הסוד שלנו הוא דווקא בזה שהמוזיקה לא מגיעה מאגו ונוכחות אישית, אלא מוזיקה כיפית בזרימה. בלי חומרים אישיים שלי או שלו, פשוט פס קול משותף. החיבור שלנו התעצם סביב השעות שניגנו יחד".

חנני זית (36) מביא להרכב את צלילי הנשיפה המיוחדים דרך ה"נאי" (חליל קנים מזרחי), ומוסיף רובד נוסף לדינמיקה הייחודית: "אנחנו חברים לפני שאנחנו מנגנים יחד. אנחנו לא קבוצת נגנים מקצועיים שהתקבצו כדי להוציא לאור מוזיקה, אלא חבורה שמנגנת. זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עושים הכל ביחד, לא רק מוזיקה. אנחנו חברים קרובים ושכנים".

האינטימיות הזו זולגת החוצה, אל הקהל ואל המשפחות שלהם. אחד הרגעים הוויראליים הראשונים שלהם היה בכלל סרטון ביתי. "פעם ראשונה שעשינו משהו שמחבר בין המשפחה והמוזיקה היה כשהקלטנו את 'שתלתם ניגונים' עם כל הילדים שלנו והתינוקות", נזכר אלירן, הגיטריסט של החבורה. "זה היה חזק. השירים שלנו משפחתיים, אנשים מכירים אותם מהבית". אלירן, במקור מפדואל, לא תכנן לנגן, "זה איכשהו קרה, התגלגלתי לזה. בשנים האחרונות, חוץ מהמשפחה שלי, 'ג'עלה' היא המשפחה השניה".

כשרואים את הדינמיקה ביניהם, את האנרגיות, הצחוקים והזרימה, מבינים מה עובד במוסיקה. יש להם חיבור טוב, אמיתי וכובש. פשוט כיף להם וכיף איתם וזה מתבטא גם באהבת הקהל.

אחד הדברים המרתקים ב'ג'עלה' הוא הדיסוננס-לכאורה בין המראה החיצוני, הדימוי שלהם כמתנחלים חובשי כיפה, לבין הצליל הבוקע מהכלים שלהם. זהו סאונד מזרח-תיכוני שורשי, ערבי לעיתים, שמזכיר יותר את קהיר או דמשק מאשר את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

"כיכבנו ממש לאחרונה ב'אל ג'אזירה'", חנני אומר בחיוך. "גם שם זיהו את התופעה של הדיוק במוסיקה הערבית האותנטית. הם עשו כתבה על נערי הגבעות והחוות שמחקים את הפלסטינים ומאמצים את סמלי התרבות שלהם. את רעיית הצאן, את מטעי הזיתים שהם סמל פלסטיני, הבלאדיות, הכפריות, וכמובן את המוסיקה הערבית". גל מבהיר: "הם רואים בנו את הכובש שמנכס לעצמו את התרבות המקומית. אנחנו רואים בזה חזרה לשורשים".

חנני, שגדל בקריית ארבע על מה שהוא מכנה "מוזיקה של מתנחלים" (סיני תור, שיבי קלר, ביני לנדאו), עבר תהליך של גילוי מחדש. "בילדות האזנתי למוזיקה הזאת, ואפילו ניגנתי אותה בחלילית", הוא מספר. "אבל הרגשתי שהמוזיקה שאני נמשך אליה ושמעניינת אותי זו מוסיקה יותר אתנית. זה הקסים אותי. מוסיקה שבטית, דתית, ארץ ישראלית. יש בישראל מוסיקה מזרחית ים תיכונית, אבל לקחו אותה קצת לרוק, גיטרות חשמליות, ובתחושה שלי זה פחות מתאים. נמשכתי למוזיקה ערבית, ים תיכונית אותנטית יותר".

איך אתם, שחיים בלב הסכסוך, מתחברים למוזיקה שמזוהה לעיתים עם הצד השני?

התשובה של חנני מפתיעה בכנותה ובעומקה. "כולנו גדלנו על קריאות המואזין והמוזיקה מהכפרים", הוא אומר. "פעם לא היה עובר לי במוח להקשיב לזה, זו היתה קריאה של 'האויב'. אבל כעבור זמן, הסאונד הזה קסם לי. נכנסתי לעולם הזה וגיליתי שאני מכיר אותו. זה חלק ממני. ספגתי את המוזיקה הזאת מגיל אפס בתת המודע. זה המרחב שלי".

חנני מתאר פער תרבותי מעניין בינו לבין מוזיקאים שלמדו איתו באקדמיה. "תל אביבים, חברים לספסל הלימודים באקדמיה למוזיקה מהמזרח, שרחוקים מהמרחב הזה – אין להם את זה באופן טבעי. יש איזשהו פער שהם לא יכולים לגשר עליו. הגעתי להבנה שמאז ומעולם התרבות המזרח תיכונית היא חלק מהעולם שלי. זה קשור לזה שנולדנו למרחב הזה. בין אם אנחנו ביחסי איבה ובין אם לא – זה טבוע בנו. זה חלק מתהליך שאנחנו עוברים בארץ של חיפוש של הצליל המקומי".

כיום, הפלייליסט של חנני כמעט ולא כולל עברית. "רובו מוזיקה טורקית-כורדית, צפון אפריקאית, ערבי-בלדי, בדואי, חליג'י", הוא מפרט. "המרחב שלנו מלא בסגנונות ומסורות מוסיקליות, אני כל הזמן לומד ואנחנו עדיין לא מספיקים להכיר את הכל. זה אינסופי".

עבור גל הסינתזה בין מזרח ומערב היא טבעית. כבן לאב תימני ואמא אשכנזייה, האוזן שלו מורגלת כבר מילדות לשמוע מגוון סגנונות מוסיקליים. גם בבית של אלירן נשמעו פיוטים מהמזרח ושירים חסידיים סביב שולחן השבת. "סבא שלי שר בערבית, זה לא זר לי. אני זוכר שכשהייתי בתיכון עשינו שיפוץ בבית. כשצלצל הטלפון של אחד הפועלים הערבים זיהיתי מנגינה של פיוט מוכר. הופתעתי ושאלתי את הפועל מאיפה הוא מכיר את המנגינה. הוא ענה לי 'זה שיר שלנו'. רק כשגדלתי הבנתי שהעולמות לא רחוקים ומשיקים הרבה פעמים".

לגל חשוב להבהיר שהלאומיות הערבית לא קשורה בכלל למוסיקה. "זה עניין גאוגרפי תרבותי. בשום אופן לא קשור  לפוליטיקה ולאומיות. זה נכון במוסיקה, בשפה, באוכל, בלבוש. הסונים והשיעים שומעים את אותה מוסיקה, אוכלים את אותו אוכל, אבל מזוהים עם קבוצות שונות ונלחמים אחד בשני. במרחב שלנו יש יהודים, דרוזים, בדואים וקבוצות שונות ששייכות לאותה תרבות מקומית גאוגרפית. גיליתי אגב שבמוסיקה היהודים היו בולטים גם כמלחינים. זה לא עניין דתי ולא פוליטי".

"בג'עלה יש ניסיון לחבר בין העולמות. בין סבא שלי לחיים שלי, לטבע, לארץ ישראל", אלירן אומר. "המוסיקה והארץ זה אחד, לא נפרד. אנחנו מנסים לחבר בין המוסיקה והמרחב, הטבע והנוף, פיוטי ושירי ארץ ישראל ומוסיקה ערבית. החידוש שלנו הוא השילוב. היחד בהרמוניה".

יש להם גם הרכב מורחב בשם "דאפה", יחד עם נגנים נוספים מתקוע, שבו הם לוקחים את הקו האתני לקצה האמנותי. "שם אנחנו מנגנים מוזיקה אתנית, ערבית, בדואית ושבטית. שירים בדואיים עם מילים עבריות. הנושא הוא תמיד ארץ ישראל, המדבר".

הביקוש עלה דווקא במלחמה

דווקא המשברים בחוץ, הם אלה שהצמיחו אותם. אלירן מספר על הפריחה בתקופת הקורונה: "התחלנו כלהקת חתונות. עשינו אז הרבה חתונות כי אנשים חיפשו משהו קטן, אינטימי". חנני מוסיף: "אנשים יצאו קצת מהקופסא בתקופה הזאת. האולמות הגדולים נעשו לא רלוונטיים, הרבה דברים השתנו וגם ההרכבים הגדולים כבר לא היו רלוונטיים. זו היתה הזדמנות בשבילנו".

אבל הפריצה הגדולה של 'ג'עלה' קרתה בתקופת המלחמה. היא לא התרחשה על במות קיסריה, אלא במסכים הקטנים של הסמארטפונים. לפני כשנתיים, הם החלו להעלות סרטונים לרשתות החברתיות. הנוסחה הייתה פשוטה: נוף ישראלי אופייני ומוזיקה שנוגעת בלב.
"החשיפה ברשתות לפני כשנתיים הביאה לפריצה שלנו לעולם", משחזר גל. "זה עזר לנו להבין מה יש לנו לתת. היה לנו קהל לפני שהיתה לנו מוזיקה משלנו. הבאנו איזו אנרגיה, איזה תדר שמחובר ללוח השנה, לשולחן השבת. הקהל התלהב מהמעט שפרסמנו וביקש עוד. הביקושים היו גבוהים מההיצע וזה הכריח אותנו לנגן ולפרסם עוד".

היום המספרים מדברים בעד עצמם: כ-55,000 עוקבים בפייסבוק, וכ-30,000 עוקבים באינסטגרם ובטיקטוק. אבל המספרים הם רק חלק מהסיפור. הסיפור האמיתי הוא תהליך היצירה, שמתרחש לעיתים קרובות תוך כדי תנועה, בטבע.

חנני נזכר ברגע אחד בתחילת המלחמה, שממחיש את השילוב הסוריאליסטי בין המצב הביטחוני ליופי של הארץ: "נסענו לנגן בשלומי בתחילת המלחמה. פתאום שמענו הרעשת ירי, נבהלנו. ילדה מקומית הרגיעה אותי ואמרה: 'אל תדאג, זה ירי שלנו'. כשנרגע הירי, עצרנו בדרך לצלם סרטונים בנופי הגליל לראשונה, באזור נחל כזיב. קיבלנו פידבק מרוגש מהקהל. מאז אנחנו מצלמים שני סרטונים בשבוע בטבע".

"אני מרגיש שאצלנו זה הפוך מהדינמיקה בדרך כלל", אומר אלירן. "לפני הגשה של שיר, בדרך כלל עובדים עליו ומעבדים אותו עד שמרגישים שאפשר להקליט. אצלנו הרבה מהעיבודים נוצרו בצד הדרך. אנחנו עוצרים לצלם ופתאום זה נובע, ומשם זה נכנס להופעה. זה סוג של הזדמנות".

"בשוק המוזיקה האגו מאוד משמעותי", אומר גל, "מוכרים ומשווקים הכל ברשתות ואתה צריך למכור את עצמך, להיות נגן מבריק, יצירתי, מחדש. אנחנו לעומת זאת לא מתאמצים למכור והאגו לא רלוונטי". אלירן מחזק את דבריו: "החידוש הוא שאתה לא המרכז ולא הנושא. אתה צינור שמעביר משהו עתיק. אנשים מתחברים לבשורה הזאת. יש פה סוד, לא משהו רציונלי וברור. אנחנו לרוב מנגנים באירועים כשהמוסיקה משרתת את החיים, משמחת או מרגשת לפי האירוע, ולא עומדת בפני עצמה".

גל מחדד את הנקודה:  "אמן מתאמן ויוצר ומוציא אלבום, ואז מה? המוסיקה היא עולם מסוכן שמסוגל לשאוב אותך. השקעתי במשך שנתיים שעות כדי לנגן מהר יותר, כדי להשתפר ביכולות ולעשות משהו שמעטים מסוגלים. ואז שאלתי את עצמי: מה אתה מנסה להוכיח? בשביל מה?

"המטרה שלנו יותר מחוברת לעולם התפילה וחיבור בין אנשים. אני מרגיש שזו הנקודה שהתבררה לנו, שמוסיקה היא סוג של תפילה. אנחנו רוצים להתפלל ולהתרומם. אנחנו שרים מגוון שירים שהם תפילה. אם יש לי תפילה שלי אשיר אותה, ואם יש פיוט או שיר שדרכו אפשר להתחבר, אז אשיר אותם. כלפי חוץ זה נראה שאנחנו מנגנים מגוון חומרים, אבל בסוף יש מכנה משותף להכל. ברור שהלבוש שונה, אבל בסוף זה ביטוי של הלב, תפילה יהודית. 'לו יהי' זו תפילה, שירת הבקשות זו תפילה, תהילים, או שירי ילדים מהגן, הכל זו תנועה של תפילה. זה נראה שונה, אבל הגבול מיטשטש איפשהו".

אלירן מוסיף: "הופעה טובה נמדדת בהשתתפות הקהל. אנחנו מנגנים שירי תפילה, פיוטים וכשהקהל משתתף נוצרת קרבה, יחד. אני מחכה לשמוע את הקהל שר, מתחבר. אלה הרגעים שבשבילם אנחנו פה".

גל מסכים: "יש פה הופעה, אבל היא רק אמצעי כדי שנשיר ונתפלל יחד".

החיבור המיידי של 'ג'עלה' לכאב ולתקווה הישראלית קיבל משנה תוקף מאז פרוץ המלחמה. ככל שהרבו להופיע בפני חיילים, לפקוד מיטות פצועים ולשיר עם משפחות החטופים, כך גם הרפרטואר שלהם השתנה והתאים את עצמו למציאות. "מה שאנחנו עושים מחובר תמיד לדופק של העם", מסביר אלירן. "בגלל שניגנו הרבה לפצועים, לחיילים ולמשפחות חטופים, הוצאנו בתקופה הזאת שירים בעיבודים חדשים שמתכתבים עם התקופה".

בין השירים שזכו לביצועים מחודשים ומרטיטים של הלהקה אפשר למצוא את הפיוטים "אשאל א-לוהי יִגְאֲלָהָ שְׁבוּיִים" ו"לשבויים דרור", לצד קלאסיקות מרגשות כמו "אל ארץ צבי". הפריטה העדינה על הכלים העתיקים מעניקה למילים עומק אחר, כזה שהופך אותן מתפילה עתיקה לזעקה עכשווית.

הניגון שחולל נס ביוסטון

הסאונד של 'ג'עלה' מצליח לחצות מגזרים בצורה שכמעט אין לה אח ורע בישראל המשוסעת של ימינו. מצד אחד חסידים בברוקלין, ומצד שני קיבוצניקים מהשומר הצעיר.

"הזמינו אותנו להופעה חסידים ממאה שערים, ובאותה מידה בחור מהשומר הצעיר", מספר גל. "מישהי מ'קול המוסיקה' מתחברת אלינו באותה מידה שמתחברת 'מאמא' מרוקאית מאשקלון. יש איזו מהות פנימית שנוגעת בכל הצבעים. בארה"ב בשנה וחצי האחרונות יש גידול במספר העוקבים שלנו. התקשר אליי מפיק חסידי ואמר לי: 'אתה אולי תופתע, אבל כל שיר שאתם מוציאים רץ בקבוצות של החסידים במונסי'".

אחד הרגעים המכוננים היה בהופעה בניו יורק. "היתה לנו הופעה בי"ט כסלו בברוקלין", נזכר גל. "הזמינו אותנו להופעה של כשעה. מצאנו את עצמנו מנגנים כשלוש שעות. הם ביקשו עוד ועוד. ניגנו מוזיקה ממזרח אירופה בכלים מהמזרח התיכון. הם כנראה הרגישו שזה לבוש אמיתי שקשור לפה, סאונד ארץ ישראלי".

אבל החיבור המרגש ביותר קורה כאן, בארץ. גל מספר למשל על הופעה ברמת הגולן, ליד קיבוץ מבוא חמה. הקהל היה ברובו חילוני, אנשי ההתיישבות העובדת. "הצליל המדברי שלנו הרגיש בבית גם במטעים בגולן. הגיעו להופעה אנשים מאזור הקיבוצים, שמו"צניקים, היה מרגש". גל מספר על החוויה של בעל המקום שאירח אותם. "הוא אמר שאמא שלו התרגשה ובכתה. ניגנו שירי ארץ ישראל ופיוטים וזה ממש נגע בה".

במהלך המלחמה, הלהקה מצאה את עצמה שוב ושוב בסיטואציות שבהן המוזיקה הפכה מכלי בידור לכלי ריפוי. הם ניגנו למשפחות שכולות, לפצועים ולחטופים שחזרו. אחד הסיפורים, שהתרחש דווקא הרחק מכאן, ביוסטון שבטקסס, המחיש להם את הכוח המיסטי כמעט שיש בידיהם.

"היינו ביוסטון לנגן בדינר של חב"ד", משחזר אלירן. "נותר לנו זמן פנוי, ואחד החב"דניקים לקח אותנו לבית חולים מקומי. מקום יוקרתי, מנוכר ואפור, מרגיש רחוק כל כך. נכנסנו לחדר ושכב שם בחור בשם אליהו. הייתה בחדר אנרגיה של ייאוש. מסתבר שהוא חולה בסרטן הריאות, והעבירו אותו בין בתי חולים כשזו התחנה האחרונה. הוא היה במצב קשה, בקושי דיבר, ולא התייחס אלינו בהתחלה".

החבורה לא התייאשה. הם הוציאו את הכלים והחלו לנגן את הפיוט "רפא צירי א-ל נאמן". "אנחנו מנגנים וקולטים שהוא מנסה לשיר, לא מצליח ומתחיל לבכות", מתאר אלירן בהתרגשות. "ואז אמא שלו נכנסת והיא התחילה להתפלל בצעקה. היא אמרה לו: 'השמחה היא מה שיציל אותך'".

במשך שעה ישבו חנני, אלירן וגל בחדר המנוכר בטקסס וניגנו. "זה היה מאוד 'סוף מערב' בכל המובנים", אומר חנני. "היה מרגש להביא את הניגון לשם. כשיצאנו הייתה תחושה של אור אחר בחדר. הפנים השתנו, הייתה תקווה".
"כשיצאנו משם", מסכם אלירן, "חשבתי לעצמי: אולי הגענו ליוסטון רק בשבילו? בעולם העתיק, היה מקום למוזיקה בתהליך הריפוי. בפרס, למשל, היה מגיע 'בעל מנגן' כדי לרפא את החולים. אלו הרגעים שאתה מבין מה הכוח של הדבר הזה שאתה עושה".

מוסיקה של קיבוץ גלויות

אני שואלת את גל מה בעצם קורה שם, במפגש עם הקהל. גל נזכר בביקור בבנק השבוע. הפקידה ניסתה להגדיר את הלהקה במערכת ושאלה: "מי הלקוחות שלכם?".
"עניתי לה: בואי אפתח יומן ואומר לך", צוחק גל. "יש לנו חתונה, אזכרה, יום הולדת, הופעה בזאפה, קומזיץ לאמריקאים, הופעה לצוות של מכון לב. היא עצרה אותי ואמרה שהבינה. זו מוזיקה שמדברת להמון אנשים כמעט בכל סיטואציה של החיים".

הסוד, כך נראה, טמון בוויתור על הרצון לחדש בכל מחיר. "המוזיקה לא חייבת להביא דווקא משהו חדש, אלא אפשר לחדש בקיים", מסביר גל את הפילוסופיה של הלהקה. "אני מרגיש שזה בעצם מעבר ללחדש – זו כוונה חדשה למילים עתיקות. במהלך השנים שלא היינו כאן כעם, לכל עדה היה לחן משלה. הלחן ביטא את הגעגוע מאותו אזור גיאוגרפי. אנחנו גדלנו פה בקיבוץ הגלויות, ואנחנו כוללים את כל השפות והתרבויות. כל פעם אנחנו מצליחים לגעת בביטוי אחר, בגעגוע אחר".

חנני מוסיף את זווית הראייה שלו כדור שני להתיישבות: "אנחנו כבר לא אנשים שמגלים ארץ חדשה. נולדנו למציאות הזאת, זה המרחב, זה הבית שלנו. במקום היותר עמוק, זה צבע חדש לתפילות ולבקשות. המילים מקבלות לבוש של הסאונד החם הזה, לבוש ארץ ישראלי לשירים אהובים ומוכרים".

כשהם מסתכלים קדימה, השאיפות של חברי 'ג'עלה' מתרכזות בעיקר בהמשך העשייה ובצמיחה מתוכה. "החלום שלנו הוא להמשיך לעשות, ולדייק", מנסח זאת גל. לצד ההצלחה המסחררת ברשתות החברתיות, הם פוזלים גם למיינסטרים, אבל מהסיבות שלהם. "זה כיף שהשירים מגיעים לרדיו ויש חשיפה", אומר אלירן, וחנני מסביר את המהות מאחורי הרצון הזה: "יש לנו רצון להצליח להתאפיין כיוצר עצמאי בציבור, להישמע ברדיו, להרים מופעים. אנחנו לא עושים את זה בשביל התהילה, אלא בגלל שזה מאשרר את זה שאנחנו עושים משהו שנוגע באנשים. זה אמנם כבר קורה, אבל אנחנו שמחים כשזה מצליח להגיע לעוד ועוד שומעים".

גם כשהם בשיח לאן מועדות פניהם ברמה המקצועית, מדגישים החברים כי עדיין מבחינתם המהות היא מה שמתרחש במפגש הבלתי אמצעי עם הקהל. גל נזכר באירוע מהתקופה האחרונה שמבטא את החלום. "הייתה לנו בר מצווה לפני כמה שבועות שהזמינו אותנו לנגן בסופה. באנו למלא פונקציה מסוימת, אבל בסוף הערב מצאנו את עצמנו בתוך מעגל גדול יחד עם הקהל. זה פשוט קרה. צללנו למפגש עמוק עם האנשים, והמהות שלנו הייתה נוכחת שם. החלום האמיתי שלי הוא מקסום של הכוח הזה, הכוח של המוזיקה שאנחנו מביאים".

ביציאה מתקוע, הדרך המפותלת נראית לי קצת אחרת. השבילים החשופים מתחת לגלגלים הם אותם שבילים, אבל הצלילים שמתנגנים בראש משנים את הפרספקטיבה. חבורת ג'עלה מזכירה לי שמתחת לרעש הפוליטי והביטחוני, יש כאן ארץ עתיקה עם צליל משלה.