עצות מהממ"ד
אחרי שבוע הלוך־חזור למקלטים ולממ"ד, אנחנו כבר בעלי ניסיון. הנה לקט עצות, רציניות וקלילות, שליקטתי מחברים ומקרובי משפחה, אולי יעזרו גם לכם:
מה כדאי שיהיה בממ"ד? שתייה, פירות, ממתקים, תהילים, סידור, ספר לימוד, כיסאות למי שצריך, מזרנים אם אפשר. משחקים לילדים, משחקי קופסה משפחתיים, ספרים לילדים ולמבוגרים. מי שיש לו חיית מחמד – לארגן לה מקום משלה, אחרת כל המקום שלה.
מה לא כדאי שיהיה בממ"ד? אוכל מבושל מכל סוג שהוא, בפרט לא אוכל עם ריח חריף. ככל האפשר להשאיר עצבים בחוץ, לבוא חיוביים.
אולי יעניין אתכם
ההתרעה שלפני האזעקה – כמה היו משלמים תושבי הדרום והצפון לאורך השנים בשביל ההתרעה שלפני האזעקה, אז לפני הכול שווה להכיר תודה על זה. ואפילו בהתרעה שלפני האזעקה גם שם נמצא ה' יתברך.
מה עושים מההתרעה ועד האזעקה? אם זה בלילה: להתלבש, ללכת לשירותים, לוודא שיש מי שלוקח כל אחד מהקטנים. חשוב מאוד למענך ולמען סביבתך: צחצוח שיניים. כדאי גם ליטול ידיים בלי ברכה בלילה. ובעיקר – הזדמנות להתארגן בנחת עם הילדים, בלי להעביר אליהם היסטריה מיותרת. יש הבדל עצום בין ריצה חפוזה בשנייה האחרונה להליכה נינוחה קצת לפני הזמן. תשאלו את החברים מצפון ומדרום.
מה לא עושים? לא מחכים לרגע האחרון, לא אוכלים דגים, שום, גויאבה, קלמנטינה ושאר ריחות שנויים במחלוקת. בטוח לא מעשנים.
ורגע לפני שנכנסים, במיוחד כשמדובר בבית משותף או בבית פרטי הפונה לרחוב, שווה לתת הצצה מהירה החוצה, אולי מישהו אבוד שם, האזעקה תפסה אותו לא מוכן, אולי המקלט שלכם יציל אותו. וגם אם לא נמצא מישהו כזה, כדאי להשאיר את דלת הבית המשותף פתוחה ושיהיה עליה שלט הכוונה למקלט, זה יכול לעשות כל כך טוב.
מה עושים בממ"ד? פרק תהילים כשנכנסים, מזמור לתודה כשיוצאים, אם השעה סבירה פלייליסט של שירים שאוהבים ברקע, משחקי קופסה ובעיקר אווירה טובה של משחקים, יחד משפחתי, תפילה ושמחה. אפשר להמציא עם הקטנים שירים שהופכים את האזעקה לאירוע מקפיץ.
מה עושים במקלט ציבורי? זה כבר הרבה יותר מורכב ומסובך. שם צריכים לחשוב אלף פעמים איך לדאוג לכך שהשהות שלך לא תפגע באחרים. יש ילדים קטנים שמנסים לישון או בוכים מבהלה. לפעמים נכון לעזור להרגיע אותם, לפעמים צריך לתת למשפחה את המרחב שלה גם כשבוכים וזה בלתי נסבל, אבל ככה זה במקלט.
את השורה הבאה כתבתי ומחקתי כמה פעמים, כי אני לא מצליח לנסח אותה כראוי, אז אומר כך: נשים ונערות מגיעות לפעמים בהתרעה למקלט הבית המשותף לא מאורגנות, עם פיג'מה ולא במראה שהן רגילות להיראות בו. אז רגישות, חברים. לא חייבים לשאול דווקא את האישה הנבוכה אם כבר אמרו לצאת או רק נדמה לך, בטח לא להיכנס איתה לדיון פוליטי ארוך טווח. והאמת, בלי קשר לנשים ושעת לילה מאוחרת – את הדיבורים הפוליטיים כדאי מאוד להשאיר מחוץ לדלת המקלט.
חוץ מכדורגל
יש שתי פילוסופיות של מאמני כדורגל שמשקיעים סכומי עתק בשחקני הגנה. האחת גורסת שמנצחים בהגנה, כלומר קודם כול חשוב לא לספוג שערים, ואחר כך אולי יתמזל המזל ובאיזו התקפה מתפרצת תבקיע הקבוצה שער ותנצח. הפילוסופיה הזאת באופן טבעי חוסכת בעלויות של שחקני התקפה. לפעמים זה מצליח, לרוב לא, ותמיד קבוצות מהסוג הזה לא מושכות קהל למשחקים שלהן. משעמם להתגונן ובעיקר מסוכן.
הפילוסופיה השנייה טוענת שהשקעה בשחקני הגנה נותנת שקט לשחקני ההתקפה לעשות את שלהם. לא הגנה על חשבון איכות ההתקפה, אלא הגנה חזקה שנועדה לשבח את ההתקפה. בדרך כלל זו תהיה קבוצה חזקה של כדורגל משובח.
התפיסה הראשונה הייתה סיפורו של העוטף בכל השנים שעד המלחמה עם חמאס. סיפר לי חבר שנכח עם אשתו בחנוכת בית הספר הממוגן הראשון בשדרות: הטקס היה ברוב הדר והתלהבות, אבל בין כל השקת הכוסיות ונאומי הפוליטיקאים הם שאלו את עצמם: מה בדיוק חוגגים כאן, את האפשרות להמשיך לספוג בלי להיפגע ובלי להיות מוכרחים להחזיר? הייתה לנו הגנה חזקה שגרמה לנו לשחק "בונקר", לספוג בלי להגיב כפי שהיינו עושים אילו הקסאמים היו הורגים המוני אזרחים. הרי האזרחים כבר ברחו למקלט, אפשר להבליג. אבל כל קבוצה שמשחקת בונקר יודעת: בונקר סופו להיפרץ. זה מה שקרה לנו בטבח ההוא, והיינו חייבים לשנות תפיסה.
עכשיו סוף סוף התחדשה הפילוסופיה: הירידה למקלטים נועדה לתת שקט להתקפה. פחות נפגעים משמע יותר עמידה איתנה בעורף, פחות עומס על כוחות ההצלה והביטחון, ועכשיו אפשר לצאת אל היעדים באיראן ובלבנון כדי שבאמת ננצח אחת ולתמיד.
תינוקת במקלט
בתנו הבכורה בת קריית שמונה. היא נולדה חודשיים לפני הזמן. את החודשיים הללו השלימה בטיפול נמרץ פגים של פוריה ואחר כך במחלקת הפגים, עד שזכינו לחזור הביתה. חשבנו: לילה ראשון בבית, רוגע, מקסימום תעיר אותנו כמה פעמים לאוכל. חיכינו לזה כל כך, אבל את הלילה הראשון לחייה של שני מחוץ לבית החולים עשינו במקלט הציבורי שברחוב עם שכנים מהשכונה. מבצע 'דין וחשבון' נפתח ועברנו ליל ייסורים במקלט.
עברו עשרות שנים ותושבי הצפון עברו סבבים חוזרים ונשנים. בשקט בשקט, מפחיד אפילו לומר, כדי לא להתאכזב, מתעוררת עכשיו איזו משאלת לב – אולי הפעם ילכו עד הסוף? אולי בשביל אחינו בצפון זה המקלט האחרון?
זה כנגד זה
כשהציעו לרבי אלעזר בן עזריה להחליף את רבן גמליאל שהודח מהנשיאות, ביקש להתייעץ עם אשתו. אמרה לו שזו לא תקופה טובה להתמנות, שידיחו אותו כפי שהדיחו את קודמו. אמר לה: "ישתמש אדם בכוס יקרה אף שלמחרת תישבר". הרב קוק הסביר שמי שמחפש תפקיד בשביל יוקרה ופרסום לא יסכים להתמנות לתפקיד קצר מועד שיסתיים בהדחה משפילה, אבל מי שרואה בזה שליחות, "צריך גלגל – אני גלגל", מוכן לשליחות בלי תנאים, אפילו תימשך יום אחד. כך מרוב אהבת ישראל הסכים רבי אלעזר בן עזריה לקחת תפקיד על זמן שאול.
כפי שהאהבה מקלקלת את השורה וגרמה לרבי אלעזר להתמנות, כך השנאה מקלקלת את השורה וגרמה לחמינאי הבן להסכים להתמנות כשמטרת חיסול מוטבעת היטב במצחו. זה לא הגיוני ולא חכם, אבל מה לא עושים בשביל לזכות באיזה נתח ראוי של שנאת ישראל.
זה כנגד זה עשה אלוקים, אהבה ליום אחד, שנאה ליום אחד, והאהבה תנצח.
לתגובות:
