לא ברור מי מתגעגע יותר למסגרות החינוכיות, אני או הילדים. מה שבטוח זה שמי שמתגעגע יותר למסגרות זה אני. לא הילדים. בכל מקרה, עיקר הבעיה נסובה סביב הילד הקטן שלנו שמפספס זמן איכות בגן, זמן שבו יכול היה לרכוש ידע ובעיקר לא להיות בבית.
אבל אני לא הורה שמתרכז בבעיה, אני הורה שמחפש פתרונות, ורק כשאני נואש מהם אני מתפרק לחלוטין. לכן החלטתי לאזור כגננת חלציי ולנסות להקנות לילד שלי סוג של מסגרת טרום־חובתית כדי להעביר את ימינו בנעימים.
אז במשך השבוע האחרון הערתי אותו כל יום, התלבשנו והלכנו לגן, להלן סלון הבית, ופתחנו את היום בתפילה. סביב יום שלישי הילד התחיל להתעייף מהתפילות. מה שהיה זה שבגלל שהוא הילד היחיד בגן הוא נאלץ לעלות חזן כל יום כאילו יש לו חיוב, לא עלינו. אמרתי לו שאני יכול ללכת לבקש מהילד של קוקה שיבוא להיות חזן במקומו, אבל שייקח בחשבון שקוקה מתפלל עדות המזרח אז יש מצב שזה יצא הרבה יותר ארוך. הוא בחר להמשיך בחיוב.
אבל האתגר האמיתי היה מה לעשות עם הילד בזמן השהייה בגן. ניסיתי להיזכר מה עשו איתנו בגן, וכל מה שהצלחתי להעלות בזיכרוני זה שאבא שלי שלח אותי פעם אחת בטעות לגן בלי לבנים, אז החלטתי שאולי להתחיל לדוג זיכרונות זה לא המהלך הכי מועיל כרגע. ואז זה היכה בי! עוד רגע פסח. ומה עושים בגן בשבועות שלפני פסח אם לא לטחון במוחות הרכים של הילדים את כל הלכות הפסח, כולל שירים ודקלומים? אז הושבתי את הילד והתחלנו לעבור על החומר.
אולי יעניין אתכם
רציתי לראות איפה עומד הילד, אז בחנתי את הידע שלו בעשרת המכות. הוא התחיל יפה: דם, צפרדע, כינים. אחרי מכת ערוב הופיעה פתאום מכת דבק, שלא הייתי מודע לקיומה לפני כן. גם מכת ברק הפתיעה אותי מאוד. שלא לדבר על המכה האחרונה, מכת גזר לשיטתו. לא יודע מאיפה הוא הביא את הגזר הזה, אבל מה שהיה ברור זה שהייתה לי המון עבודה.
אחרי כשעה הצלחנו להתייצב על עשר המכות המקוריות ולמנות אותן במדויק. המשכנו מיד לקערת הסדר. שאלתי את הילד מה יש בקערת הסדר. הוא טען שיש שם סדר. הגיוני בסך הכול. רמזתי לו שיש שם שישה דברים. את הזרוע הוא זכר. וגם את הביצה. לגבי האחרים לא היה לו מושג והאמת שאני לא מאשים אותו, הוא כולה בן ארבע וחצי. אז השלמתי לו. אמרתי: "גלעדי, בקערת הסדר יש זרוע וביצה, חרוסת, ומרור ו… ו…" וזהו, שם נתקעתי. מתברר שקערת הסדר הרבה יותר מאתגרת ממה שזכרתי.
ניסיתי להחליק את הסיפור ולעבור לנושא הבא, אבל הילד שלי במספרים הוא חזק, והוא הבין שחסרים איזה שני אלמנטים בקערה. "כרפס", זרק לי הבכור שהבחין במצוקה שלי. "כרפס", אמרתי לבן הזקונים, ואת הדבר השישי, ברגע של השראה, אמרתי לו שהוא צריך לנסות לנחש. זה טריק שלמדתי משנותיי בהוראה: אם אתה לא יודע את התשובה, תן את המשימה לילדים כאקט פדגוגי. הילד גירד בפדחתו ולבסוף אמר בהתלהבות "דבק!". כנראה שבקערת הסדר יש לשיטתו גם קצת דבק, זכר למכת הדבק שחשבתי שכבר גמלתי אותו ממנה. ולא היא.
אז חזרנו שוב לעשר המכות כדי לוודא שהוא מבין סופית שהקדוש ברוך הוא לא תקף את המצרים עם סופר גלו. אחרי שווידאנו את העניין הזה, דילגנו באלגנטיות על עניין קערת הסדר והמשכנו למסורת הכי חשובה של גני ילדים לפני פסח – יצירה של תיבת משה מיטלטלת בנילוס האכזר.
אם הילד שלכם לא חזר הביתה עם שלוש או ארבע בובות קטנות של תינוק משה בתיבה, כנראה שיש אצלכם בעיה בגן. זה מוצר חובה. וזה תמיד בא ביחד עם שירה אין־סופית של השיר הדיכאוני בעולם, "דומם שטה", שיר שמצליח לבטא את כל המצוקה היהודית לדורותיה בשני בתים קצרים. אני לא יודע מה איתכם, אבל איך שאני שומע "דומם שטה, תיבה קטנה" אני מיד מרחיק מעצמי חפצים חדים וקובר את עצמי בפוך עד יעבור זעם.
בקיצור, ניגשנו ליצירה. הצרה הייתה שלא הייתה לי בובה קטנה של משה בשביל לשים בתיבה, אז אחרי חיפושים ארוכים בבית מצאנו בובת ברבי עם מבט נוגה בעיניים והחלטנו שבמקום שאין בובה של איש, קח ברבי בלונדינית שראתה ימים יפים יותר.
ניסינו להכניס את גברת ברבי לתוך קופסת גפרורים כדי להניח אותה בעצב בתוך הנהר. אבל הברבי הזאת, שתהיה בריאה, היו לה כנראה הורים ששיחקו סנטר בצסק"א מוסקבה כי היא פשוט הייתה ענקית אפילו יחסית לברביות. אז היא כל הזמן נשמטה מהתיבה אל תוך הנהר השורץ עשרות תנינים וקוף אחד (הילד ממש אוהב שאני מצייר קוף).
לא ידענו מה לעשות כדי לשמור על ברבי משה בתוך התיבה, אבל אז אורו עיניו של הבן שלי. "יש לי רעיון!" הוא אמר. כיף לראות שהם מעורבים. "אפשר לחבר אותה לתיבה בדבק, כמו במכה!" הוא אמר בשמחה. נו, נאנחתי, שיהיה.
לתגובות: