דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
דעות

מעשה ב-DJ יהודי ומלצר ערבי

אחד מחבריי הטובים בהולנד היה ערבי מרוקאי. ברגע האמת התברר שמה שקובע את התנהלותו זו השתייכותו לאומה הערבית. כדאי לכולנו ללמוד ממנו

עודד ניר. צילום: באדיבות המצולם

בשנת 2013 התחלתי לתקלט במלון מפורסם באמסטרדם. זה היה המקום החם החדש בעיר. כל הנכונים והנכונות רצו להיות שם, כולם רצו שולחן. כולם רצו לראות ולהיראות שם. בתור DJ היה לי כמובן קשר עם שאר עובדי המקום, ברמנים, מלצרים וסדרנים. הייתי חבר של כולם. הקשר הטוב ביותר נוצר ביני לבין בחור ערבי-מרוקאי בשם עבדול שעבד במקום כמלצר. היה ביננו קליק מהרגע הראשון. דיברנו בהולנדית מעורבבת בערבית הדלה שלי, והוא דאג לכל מה שהייתי צריך, באדיבות, ברגישות ובאהבה. עם הזמן הפכנו לחברים של ממש. לא רק שלום, שלום בעבודה. הייתי מוזמן לימי הולדת ולאירועים משפחתיים אחרים. הכרתי את האחים שלו, את הדודים, את האוכל של אמא שלו. מה שהיה בהתחלה חברות של אנשים שעובדים ביחד שעות ארוכות, הפך לסוג של חברות נפש. אה, שלא אשכח פרט חשוב שמן הסתם כבר ניחשתם: אני חילוני, עד עצם היום הזה. כללו של דבר, היה לי טוב באמסטרדם, עם החברים ההולנדים, וגם עם הפחות הולנדים, כמו עבדול.

ואז הגיע קיץ 2014 ומבצע צוק איתן. החיים שלי, כמו של הרבה ישראלים שחיים באירופה, נהיו פתאום מורכבים יותר. הפגנות ברחובות, ביקורת בתקשורת והערות מכל כיוון: בעבודה, ברחוב, בבית. גם עבדול ואני דיברנו על המצב. שיחות שבדרך כלל לא היו מעמיקות מדי. היה אמנם ברור שאנחנו לא מסכימים בהכל, אבל לא נשברו כלים, ממש לא. השיחות היו תמיד מנומסות ונגמרו בטוב, כלומר במשפטים הגנריים הנפוצים: "שני הצדדים צריכים להפסיק להילחם", "לכולם מגיע לחיות", "צריך שלום" ועוד משפטים יפים שאפשרו לנו להמשיך ולעבוד ביחד ולהיות חברים.

בסוף 2014 קרה לעבדול מקרה לא נעים. אחראי הקבלה במלון, הולנדי, הלשין להנהלה שעבדול מחזיק שדות קנאביס במרוקו לצורך ייצור והפצה של חשיש באירופה. לי זה נשמע מופרך לגמרי ולכן התקוממתי כשעבדול פוטר בשל כך. הוא בא אליי בדמעות. ביקש לדבר איתי. אני זוכר אותו עומד מולי בוכה. הוא סיפר שהכול עלילה, שהאיש פשוט שונא אותו כי הוא זר וערבי, ושאל אם אוכל לעזור. נשבר לי הלב. הלכתי להנהלה, דפקתי על השולחן, התווכחתי, נלחמתי עליו. אמרתי להם שהם עושים לעבדול עוול. בסוף הם החזירו אותו לעבודה. ומאותו רגע החברות ביננו התחזקה אפילו יותר. כשאתה נלחם על בן אדם, זה כבר לא סתם קולגה. המשכנו לעבוד יחד, לצחוק יחד ולחיות את חיי הלילה של אמסטרדם יחד, עוד לא מעט שנים.

ואז הגיע ה־7 באוקטובר 2023. בתוך ענני הפחד והדיכאון שנפלו עלינו באותו יום, כמו רבים אחרים פתחתי פייסבוק ופתאום אני רואה את עבדול, החבר שלי, מחליף את תמונת הפרופיל לדגל פלשתין שמכסה את כל מפת ישראל ומתחתיו הכיתוב: From the river to the sea Palestine will be free. זה היה עבורי חץ בלב. כעבור כמה ימים הגעתי שוב לתקלט. מה לעשות צריך להתפרנס. עבדול קיבל אותי כמו תמיד ואז אמר: "עודד, תפסיקו להרוג ילדים. זה אסור". לא נשארתי חייב ועניתי לו: "אתה צודק. גם בקוראן כתוב שאסור להרוג ילדים. חארם. למה נכנסתם אלינו ורצחתם ילדים?!".

אולי יעניין אתכם

בבת אחת הורדנו שנינו את התחפושת. נגמר משחק ההסתרה. עד לאותו רגע שנינו הסתתרנו מאחורי משפטים כלליים: שלום, הומניוּת, שני הצדדים. אבל באותו רגע הכול יצא החוצה. הוא שיתף אותי באני מאמין שלו ואני שיתפתי אותו באמת שלי. לא הייתה דרמה, לא צעקות, שנינו הבנו. יש רגעים שבהם מתברר שהפער הוא גדול מדי. מאז לא נפגשנו.

לפני כחודשיים ביקרתי שוב באמסטרדם. פתאום קיבלתי ממנו הודעה: "איפה אתה? אני מתגעגע אליך. לא נפגשנו הרבה זמן". לא עניתי. אחרי כמה ימים הוא שוב כתב: "זה לא יפה שאתה לא עונה. ככה לא מתנהגים". מסתבר שעבדול כועס עליי שאני מתעלם ממנו. אלא שדגל פלשתין עדיין מתנוסס בגאון בעמוד הפייסבוק שלו. אותה מפה בה חסרה מדינת ישראל. אותה סיסמה ג'נוסיידית: "מהנהר ועד לים". אז עבדול, יא עמי, אנא מיש אהבל. אתה אולי יודע להפריד בין מדינת ישראל לביני. אבל אני לא. בשבילי ישראל היא לא ויכוח פוליטי ולא דיון אקדמי, וגם לא משהו שאני חושב ולו לרגע לדון בזכות קיומה. ישראל היא הבית שלי. היא המשפחה שלי. היא החיים שלי. מי שמוחק את מדינת ישראל מהמפה – מוחק גם אותי.

אז בינתיים, עבדול… תמשיך לחכות.

הכותב הוא מוזיקאי ישראלי ותושב חוזר. חבר בתנועת הביטחוניסטים וקולו בשיח על זהות, אנטישמיות וקריסת אירופה זוכה לתפוצה גדולה בתקשורת ובפודקאסטים

מה לקרוא עכשיו