אבק
מכל הניקיונות לפסח הכי מפחיד אותי הסדר במדפי הספרים. לא בשל הטרחה, ניקוי ספרים לפסח הוא המשימה הכי פשוטה וברורה – שתי טריקות של הספר כך שייצאו האבק והפירורים, ניגוב קטן, מטלית על המדף ודי. והאמת שזה אפילו לא בהכרח עליי. אשתי כל כך אוהבת את ההכנות לפסח, כך שמבחינתה אני משוחרר למשימות השוטפות והיא מתארגנת כבר מט"ו בשבט. ובכל זאת מנקר בי הפחד מהמפגש עם ארון הספרים.
אני לא מפחד מהספרים שאינם במקומם. אדרבה, זה הסימן הכי מובהק לכך שהשתמשתי בהם. הם הצדיקו את קיומם, אולי את קיומי, בשנה שחלפה מאז הפסח הקודם. אני פוחד מהמפגש עם הספרים שבכלל לא זזו ממקומם, אלה שהמפגש הקודם שלי איתם הסתכם גם הוא בשתי טריקות וליטוף, ומאז כבר שנה הם מעלים אבק. וזה לא הם, זה אני שמעלה אבק. הנה, בכלל לא הגעתי אליהם. ניקוי הספרים הופך להיות איזה מסע מכאיב, ה"אשמנו בגדנו" של ניסן: התעצלתי, לא למדתי, נשארתי במקום, ממש כמו הספרים.
לפעמים הניקיון הזה הוא מסע התעוררות – הנה, בספר הזה אלמד השנה, מתבייש שזנחתי אותו ככה. ולפעמים זה מסע אכזבה, כמעט ייאוש, כי יש ספרים, אני יודע, שלא עיינתי בהם מפסח שעבר עד הפסח הזה, ולא אעיין בהם גם מן הפסח הזה ועד הפסח הבא עלינו לטובה, ותחושת חמץ של החמצה ממלאת את הלב.
אולי יעניין אתכם
יש ספרים שאני נזכר בגעגוע ביום שרכשתי אותם, איך הסתובבתי בגאולה ובמאה שערים בין חנויות קודש שיצאו מהעיירה מן המאה שעברה והתנחלו בירושלים, עובר מחנות לחנות עד שמצאתי את המהדורה שחיפשתי, את הכתב הנכון, שלא יעלה עוד המספר במשקפיים. אני זוכר את העונג לרכוש, להריח, להניח במדף, סט יפה במיוחד. יפה מבחוץ ויפהפה מבפנים. לא תמיד הבנתי מה כתוב בפנים, אבל עמלתי וניסיתי ושקדתי. וכשאני פוגש ספר שכזה, סט שמסרתי עליו את מעט ממוני כתלמיד ישיבה צעיר, ואני יודע שאני לא מצליח להצדיק כראוי את הרכישה ההיא, משהו נצבט בי, משהו שורף.
עלילות רבי אריה מאלין
זה כמעט לא קורה, אבל לפעמים אני נפרד לשלום מספר, כזה שאני מניח שכבר לא אלמד בו לעולם. אני מבטיח לעצמי להחליף אותו באחר, בכזה שאלמד בו, והלוואי שאקיים.
יש רק ספר אחד שגם אם לא אגע בו כל השנה, לא אוותר עליו לעולם: חידושי רבי אריה מאלין על הש"ס. אהבתי את חידושי רבי אריה מאלין, אולי בגלל שיעורים יפים של הרב קירשטיין שליט"א, ראש הישיבה בקריית שמונה; אולי בגלל שיעורים של הרב ישי ברלב, זכר צדיק לברכה, שזכיתי לשתות מתורתו; ואולי כי לפעמים זכיתי להבין ולהתפעל מההברקה של רבי אריה מאלין, הברקה שלא באה על חשבון האמת. אבל הסיבה האמיתית שבשלה לעולם לא אוותר על חידושי רבי אריה מאלין היא הדרך שבה הגיע הספר לידיי.
באמת שחיפשתי אחריו ארוכות, בבני ברק ובירושלים, בעשרות חנויות. כולם אמרו שאין להשיג, שמזמן כבר לא הדפיסו, אולי כדאי לנסות בהמשך. מישהו אמר לי שרק בארצות הברית ניתן להשיג, איפה אני ואיפה ארצות הברית.
אחרי שכמעט התייאשתי, ההורים שלי סיפרו שהם נוסעים לארצות הברית לחודש, גם לברוקלין. שאלו מה נרצה משם, אולי מהדיוטי פרי. ביקשתי חידושי רבי אריה מאלין. אז לא ידעתי איזה מסע ייסורים גזרתי על אמא שלי, שכיתתה רגליה מישיבה לישיבה ומבית מדרש לבית מדרש, עד שהשיגה את מבוקשה־מבוקשי, חידושי רבי אריה מאלין, שני כרכים. למרבה האירוניה כתוב בעמוד הראשון: "פרינטד אין ג׳רוזלם". איזה מסע משוגע עשה הספר הזה, מירושלים לברוקלין ובחזרה, ובכל פעם שאני פותח בו אמא ואבא מצטרפים ללימוד, ואם לא ללימוד אז לפחות להכנות לפסח.
אז מי אתה?
זה היה ביציאה מניחום אבלים. בדרך אל הרכב יצא אחריי זוג. הגבר שאל: "סליחה על השאלה, אבל התווכחנו, אשתי ואני: מי אתה? הרב אנגלמן או הסופר ליאור אנגלמן?" צחקתי. עניתי לו שאני לומד תורה וזוכה גם ללמד, אז יש כאלה שאומרים "הרב". אני גם כותב ספרים, אז יש כאלה שאומרים "סופר". "בקיצור, אתה שניהם. הפסדתי בהתערבות", הצטער, "אבל אל תראה אותי ככה, אני לא מתווכח בלי לבדוק. שאלתי את הצ'אט ג'יפיטי אם הרב אנגלמן והסופר אנגלמן הם אדם אחד או שניים, והוא ענה לי: מדובר בשני אנשים שונים, אבל רבים מתבלבלים".
חייכתי. נפרדנו. אבל הוא הדהד שאלה ששואלים אותי לפעמים, מפני שאנשים, ומתברר שגם בינה מלאכותית, מתקשים להחזיק את שני העולמות הללו. האמת היא שמדובר באותו אדם. אין הפרדה בין התורה לסיפורי החיים. הסיפורים שלי נכתבים מתוך התורה שלי, אותו אדם שלומד ומלמד תורה כותב את הספרים. זו דרך הבעה אחרת, אלה צינורות שונים של הנפש והנשמה. הם גם נספגים אחרת – בשיעור אני מרגיש שהתוכן עובר ישירות אל ראשו של השומע, ופעמים רבות יש חסימות ועכבות, ובסיפור אני מרגיש שנסלל כביש עוקף דעת שמגיע היישר אל הלב. זו סכנתה של האומנות וזה גם יופייה, ומאז שהתחלתי לכתוב אני זקוק לשני הצינורות.
על סיפורים וילדים
מפה לשם יצא לאור ספר פרוזה חדש שזכיתי לכתוב בשם 'צומת מסובים'. מאז 'סולם גנבים' שאלו אותי בלי סוף "אבל מה עם יובל?" ואמרתי בצחוק שכשאדע אעדכן, ובינתיים התחלתי קצת לדעת מה עלה בגורלו ובגורלה של משפחת טייב, וכתבתי סיפור המשך ל'סולם גנבים' שהצטרף אל סיפורים נוספים שהולכים עם לוח השנה. יש מהם שפרסמתי בעבר, אבל ערכתי להם מתיחת פנים והתחדשות עלילתית ויש מהם חדשים חדשים. ויש גם סיפורים משלוש השנים התנ"כיות שעוברות עלינו וסיפורים שאין להם זמן.
קשה להסביר את ההתרגשות של יציאת ספר לאור אחרי מסע כתיבה ועריכה, ובכל זאת תמיד כשאומרים לי "זה כמו לידת ילד" אני מתמרד. אין דבר בעולם שדומה לילד, אין דבר שישווה ללידת ילד. אז ילדים לחוד וסיפורים לחוד, אבל המפגש בין הסיפור לקוראים הוא פלא שמצליח לפעמים לשנות תודעה, לגעת בלבבות ולהניע התחדשות. והכתיבה מחדשת גם אותי. אני סקרן לדעת מה יתחדש עכשיו.
לתגובות:
