האצבע על ההדק? תעלומת השתיקה של החות'ים

כבר יותר משבועיים שהמזרח התיכון בוער מתמיד, ונראה ש"ציר ההתנגדות" שהקימה הרפובליקה האסלאמית נמתח כמעט עד לקצה. יחד עם זאת, שאלה אחת נותרה מהדהדת בחלל האוויר: איפה החות'ים?

עד כה נמנעו ב"אנצאר אללה" מהצטרפות להסלמה – גם לאחר הדיווחים המטלטלים על חיסולו של עלי ח'אמנהאי, דמות שהיוותה עבורם מצפן רוחני ואסטרטגי. בכירי התנועה אמנם שומרים על טון לוחמני ונשבעים אמונים למלחמת החורמה שלהם בישראל כל העת, אך עד כה ללא צעדים מעשיים של ממש.

הפוטנציאל ההרסני של המיליציה השיעית מתימן אינו מוטל בספק, וההיסטוריה הקרובה מוכיחה זאת. בידיהם היכולת לשתק חלקים מהותיים מהכלכלה העולמית באמצעות חסימה פיזית של מיצרי באב אל-מנדב. חסימה כזו, כצעד מתואם ומשלים לחסימה האיראנית במיצרי הורמוז – היה יוצר חנק ימי חסר תקדים באזור.

החות'ים גם הוכיחו בעבר שהם מסוגלים לפגוע במדינות המפרץ בנקודות הרגישות ביותר שלהן; המתקפה המשולבת על מתקני "אראמקו" בערב הסעודית ב-2019, ששיתקה זמנית מחצית מתפוקת הנפט הסעודית, רשומה על שמם (או לפחות על יכולותיהם), וגם באיחוד האמירויות הם כבר תקפו.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין המשטר האיראני מודה: אנחנו במשבר כלכלי חמור

עוד מאת אהד מרלין הים האדום מתחמם: האם סעודיה והחות'ים נערכים לסיבוב הבא?

היכולת להפנות שוב את קני התותחים מזרחה ולתקוף אתרי זיקוק אסטרטגיים במדינות המפרץ, גם כן במקביל לתומכים המרכזיים שלהם בטהראן – היא מנוף לחץ אדיר. נוסף על כך, עומדת האופציה להטיל את כל כובד משקלם למערכה ישירה מול ישראל באמצעות ירי ישיר של כטב"מים וטילים בליסטיים, כחלק ממתקפה רב-זירתית מתואמת. ולצד זאת יש לתאר גם תרחישים שטרם התממשו ושבמערכת הביטחון פוקחים עליהם עין – מחיתוך כבלים תת ימיים, לאיום אווירי גם על אוניות בים התיכון – ואף שיתופי פעולה עם ארגוני טרור בצפון אפריקה לגלגול פיגועים או יצירת חסימות גם במיצרי גיברלטר.

ויחד עם זאת מאז תחילת המערכה הישירה בין ישראל לאיראן, הצהרות החות'ים התמקדו בעיקר במתן לגיטימציה לאיראן. פעמיים לפחות עבד אל-מלכ אל-חות'י, המנהיג הנוכחי של אנצאר אללה, התבטא בפומבי באשר למלחמה – וחרף הרטוריקה הלוחמנית והבעת התמיכה באיראן ותנחומים לעם האיראני – הוא לא התבטא באשר לאפשרות להצטרף למערכה. גם הדובר בשם צבא המיליציה של החות'ים, יחיא אל-סריע, הופיע באופן ייחודי בטלוויזיה האיראנית לפני מספר ימים. בשונה מהדיבור המתלהט – סריע נראה כשהוא יושב על כורסא ומדבר באופן נינוח, ובהיפוך תפקידים מעניין העביר מסרים של סולידריות ו"דברי חיזוק" לעם האיראני בהתמודדותו מול "התוקפנות".

אז מדוע נאלמו החות'ים?

יש שפירשו זאת בכך שאיראן טרם נתנה את האור הירוק לחות'ים להצטרף למערכה, שכן המשטר איננו חש סכנה קיומית לעת עתה. עמדה כזו מצמצמת את תפקידם של החות'ים לכלי שרת בידי איראן, שיכולה לצוות על הפעלתם – כאשר המציאות היא אחרת: אנצאר אללה אמנם זוכה לתמיכה רבה מאיראן, אך הם בסופו של דבר ארגון סמי מדינתי עצמאי, בעל בסיס תמיכה רחב מאוד בעם, שיש לו שיקולים וחישובים אסטרטגיים משל עצמו.

סיבה נוספת שהועלתה היא הממד המודיעיני: סדרת הסיכולים הממוקדים שביצעו ישראל וארה"ב בבכירי חזבאללה ואיראן הבהירה להנהגה בצנעאא ששיגור טילים הוא למעשה "הזמנה לפגיעה". כל פעילות צבאית גלויה חושפת מיד את מיקומי המשגרים, את נתיבי התנועה ואת החתימות האלקטרוניות של המפקדים. החות'ים מבינים שביום שבו יעלו הילוך, הם יהפכו למטרות ניצודות בתוך שטחם שלהם, והמרחק הגיאוגרפי כבר אינו מהווה הגנה מפני חיל האוויר הישראלי.

לכך מצטרפים דיווחים על אודות שחיקה משמעותית ביכולות. המערכה המתמשכת בים האדום מול הקואליציה הבינלאומית כילתה מלאים של נשק איכותי ופגעה באתרי שיגור קריטיים. הקושי בחידוש האספקה מאיראן, שנמצאת בעצמה תחת מצור ומתקפות, הפך את מלאי הטילים למשאב יקר. ייתכן שהם עצמם עוד מוכים תדהמה מכך שישראל החליטה לתקוף לא רק את ההנהגה הצבאית של ארגון הטרור – אלא גם את זו ה"פוליטית" שלו מסיבה זו, הם מעדיפים לשמר את כוחם עד שיתברר אם וכיצד הציר כולו יצליח להשתקם מהמכות שספג.

שיקול נוסף הוא התדמית האזורית. אם בעבר המיתוג החות'י נשען על "סיוע לעזה" – נרטיב שזכה לפופולאריות רבה ברחוב הערבי והעלה אותם על נס – הרי שפעולה אגרסיבית למען איראן נתפסת אחרת לגמרי, בייחוד כאשר אותה איראן תוקפת את מדינות המפרץ הערביות. ייתכן שהחות'ים חוששים שפעולה שנועדה "להציל" את טהראן תצייר אותם כשכירי חרב של האימפריה הפרסית, מה שיפגע בלגיטימציה שלהם בתימן ובעולם הערבי.

נוסף על כל אלה, החות'ים מתמודדים עם מציאות שלטונית מורכבת. הם אינם מיליציית גרילה המסתתרת בהרים גרידא, אלא ישות שלטונית המנהלת מוסדות, כלכלה מקרטעת ואוכלוסייה רעבה ללחם. כניסה למלחמה טוטאלית עלולה להביא לקריסה של התשתיות בתימן ולעורר תסיסה פנימית שתאיים על שלטונם. זאת ועוד, מבחינתם של החות'ים ריסון לצד איומים מהווים כלי אסטרטגי: האיום נשאר חי ומרתיע כל עוד הוא לא ממומש.

מאידך, אין להוציא מכלל חשבון שהחות'ים יצטרפו במוקדם או במאוחר למערכה. להפך: דיווחים מראים כי לאחרונה ממקדים בצנעאא את מאמציהם פנימה, כולל גיוסי המונים והכשרות צבאיות נרחבות המעידים על בניית כוח קרקעי לטווח ארוך. זאת, אולי כהכנה ליום שבו יצטרכו להגן על נכסיהם בתוך תימן עצמה – ואולי דווקא כהכנה לאירוע אחר כדוגמת פלישה קרקעית, ימין או אווירית – למדינות השכנות או לישראל ולאינטרסים שלה באזור.

ואכן בשבת האחרונה פורסמה הצהרה של בכיר בשלטון החות'י, חבר הלשכה המדינית מוחמד אל-בח'יתי, שאמר בפירוש כי "ההחלטה כבר התקבלה". לדבריו, "האצבע על ההדק" ו"ההצטרפות של אנצאר אללה למלחמה היא רק שאלה של מתי ולא של "האם."

מכל הסיבות הללו, על ישראל תפקח עין לעבר הזירה התימנית גם בעת מלחמה עצימה עם איראן ועם חזבאללה. ייתכן שהחות'ים מעדיפים, לעת עתה לפחות, לשמר את הישגיהם השלטוניים ולא לצאת להרפתקה חדשה, אך האיום עודנו קיים ומשמעותי – על ישראל, על האזור ועל חופש השייט העולמי. מסיבה זו, טוב יעשו בירושלים לו ימשיכו ולהוביל שיח עם בעלות ברית בנוגע לאיומים הפוטנציאליים של אנצאר אללה ולקדם מערכה רחבה נגד החות'ים – דיפלומטית, משפטית, כלכלית וחוקית – עוד טרם האילוץ לפעול צבאית.

הכותב הוא חוקר המזרח התיכון בתוכנית האזורית ב"מיינד ישראל"