אני לא רוצה להגיד שהאחיות שלי קטנוניות או נקמניות, אבל העובדה הפשוטה היא ששעות בודדות אחרי שהפצרתי בהן להתעלות לגודל השעה ולהפסיק להתבכיין בגלל הריצות למקלט – התחלתי לחוש כאבים חדים בכף הרגל. שזה די אירוני בהתחשב בעובדה שבניגוד אליהן – אני בקושי צריך לזוז.
אז ביום־יומיים הראשונים התעלמתי, אבל ביום השלישי בהיות הבוקר החלטתי שצריך להתחיל לבדוק את העניין הזה. אז קבעתי תור עם דוקטור ג'מיני. ממש מעכשיו לעכשיו. תגידו מה שתגידו על הבינה המלאכותית, אבל היא הרבה יותר זמינה מרופאים בשר ודם, שלא לדבר על אורתופדים. אחרי רצוא ושוב הגיע הדוקטור למסקנה שאני סובל מדורבן ברגל ושאני צריך לשים את כל הוני במניית ברוקלין קורפ כדי לגדר את תיק ההשקעות המאוד טכנולוגי שלי. הוא גם יועץ השקעות הדוקטור, באמת יופי של דבר.
ניסיתי לפשפש בזיכרוני והגעתי למסקנה שהייתי זוכר אם הייתי דורך על דורבן. בירור נוסף אצל הדוקטור העלה שדורבן ברגל זה בסך הכול דלקת בחלק התחתון של העקב, כנראה דווקא בגלל שבשבועיים האחרונים הסתובבתי יחף ובלי המדרסים המפוארים שלי.
מה עושים עם עסק הביש הזה? לא הרבה מסתבר. כל מיני תרגילי מתיחות שאין סיכוי שאני אעשה. אז לפני שאמרתי נואש החלטתי לקבל חוות דעת שנייה מדוקטור צ'אט, כדי לוודא שהדיאגנוזה אכן מדויקת. צ'אט אמר שעדיף לשים את כל הוני על מדד עוקב S&P בהפקדות קבועות. הוא הרבה יותר שמרן צ'אט. לגבי הדורבן הוא אמר שאין לו מה לחדש, אבל שהוא כן יכול לנסח את הדיאגנוזה בצורה יותר "עכשווית ואנרגטית". ויתרתי.
אולי יעניין אתכם
אחרי עוד כמה ימים כואבים הבנתי שמשהו צריך להיעשות והחלטתי לגשת למקור של הבעיה – האחיות שלי, שכאמור פתחו עליי עין. נכנסתי לקבוצת הווטסאפ המשפחתית והתחלתי לגייס את כל האמפתיה שיכולתי, הכול כדי שיסירו מעליי את הנגף הזה.
האחיות לא התרשמו. "מה אתה מטומטם? מי דורך על דורבן?" הייתה אחת התגובות היותר נעימות. הסברתי להן ברוך שמדובר בדלקת ושאין קשר לדורבן החיה.
אמא שלי הייתה הראשונה להישבר. "ילד מסכן שלי, בוא לאמא היא תדאג לך", היא כתבה בשילוב של דאגה אימהית וביקורת חמותית.
"דואגים לו פה יפה מאוד", אשתי כתבה לה בחזרה, ומיד אחר כך ניגשה אליי עם פינצטה כדי לשלוף את הקוץ של הדורבן.
"נשמה, זה לא דורבן החיה זו דלקת", הסברתי בפעם המיליון.
"אז קח מוקסיפן פורטה ושחרר אותנו", היא אמרה והלכה לתפעל זום אקראי.
הבת החמודה שלי הייתה היחידה שבאמת דאגה לי. היא הגיעה עם תחבושת אלסטית והציעה לי לחבוש את הרגל. זה נתן לי רעיון. לא, לא לטפל בעצמי חלילה. לא השתגעתי. חבשתי את כף הרגל בצורה הכי מרשימה שיכולתי, נשכבתי על הספה עם הרגל באוויר והנחתי מטלית רטובה על העיניים בשביל הרושם. ביקשתי מהילדה לצלם ושלחנו את התמונה בקבוצה המשפחתית מהטלפון של היעקבין הבכור.
תמונה אחת הרי שווה אלף מילים, אז זה היה רק עניין של זמן עד ששקי האמפתיה יגיעו. מפה לשם האפקט היה מוצלח מדי ואחותי יעל שהייתה, לא עלינו, בסביבה, הודיעה שהיא מגיעה בתוך כמה דקות לעשות ביקור חולים אצל אח שלה המסכן.
ובאמת מסכן אח שלה. כי כשסיפרתי לאשתי שאחותי מגיעה לביקור פתע בבית ההפוך שלנו, נכנסנו מיד למצב ניקיון־חירום והתחלנו לסדר ולארגן כדי שאחותי לא תקבל חלילה את הרושם שיש אנשים שחיים בבית הזה.
מה אני אגיד לכם, אם יש משהו שהדורבן הזה לא היה צריך זה שידרכו עליו עוד. במקום לנוח ולסעוד את הרגל, מצאתי את עצמי מתרוצץ בהיסטריה ומפעיל עוד לחץ על העקב הכואב־ממילא.
כשסיימנו את הניקיונות ואחותי הגיעה כבר שכבתי שוב על הספה, הפעם בלי הצגות ובלי שטיקים, כשכף רגלי השמאלית דואבת מאין כמותה.
"אתה יודע שכתוב בספרים שמי שמבקר חולה נוטל אחד משישים מהצער שלו…" אחותי התרברבה כשישבה לצידי על הספה. אם רק הייתה יודעת מה היא עשתה לי, היא הייתה מדברת אחרת לגמרי.
הביקור הסתיים לבסוף ואחותי דיווחה לשאר בני המשפחה שהמצב של יאיר באמת לא מזהיר ושיש אישור רשמי לרחם עליו.
אז זהו, זה המצב כרגע. אני יושב, כותב את הטור ומחכה שתוך יום־יומיים העין תוסר סופית והכאב יחלוף. ורק אם ממש לא תהיה ברירה אלך להתייעץ עם רופא אמיתי. או לפחות עם קלוד.
לתגובות: