בין שלל הניסים האופפים אותנו בימים אלה יש נס אחד מושתק: ערב עיד אל־פיטר, הר הבית שומם ממוסלמים. לא מגפה מסתורית רוקנה אותו, אלא עמידה נחרצת של ממשלת ישראל. העמידה הזו התאפשרה, על פניה, רק בגלל אירוע גדול הרבה יותר שמתחולל הרחק מכאן, בערי פרס ומדי, הערת שוליים באירוע שבאמת "מבעיר את המזרח התיכון". אבל התבוננתי השבוע, מנקודת תצפית אקראית ברובע היהודי, על הר הבית השומם, ותהיתי ביני ובין עצמי מה עיקר ומה טפל, מה הסיבה ומה המסבב.
זמן קצר מדי אחרי הטבח התייצב ראש הממשלה נתניהו בפני המצלמות והציבור והציג את מטרות המלחמה, ובין השאר שלל את משוא נפשם של ישראלים רבים: לא ריאלי לחדש את ההתיישבות היהודית בגוש קטיף, הוא פסק. בימים אלה, שבהם כמעט התרגלנו לנשום אוויר של ניסים, הביטוי הזה, "לא ריאלי", נראה קצת תמוה כשהוא יוצא מפיו של מי שמנצח על מפלת איראן.
"לא ריאלי" היו מילים שמעולם לא הוטחו בשמאל ההוזה בריתות שלום עם אנשים שרצח יהודים הוא עיקרון יסודי בזהותם, עד כדי צילום תינוקות עם חגורת נפץ. אזהרותינו על המשך הרצח נפלו על אוזניים ערלות. להורסי מסיבות נדמינו, שהרי הזיות השלום הרצחניות של השמאל היו בסופו של דבר תמימוּת שיש מום מוסרי בהורדתה לקרקע המציאות. כמו לקחת סוכרייה מתינוק.
על רגע ההמשגה ההפכפכה של "לא ריאלי", אני מתבונן בתמונת הגאולה של דורנו, והחתיכה החסרה בפאזל זועקת בחסרונה: האומנם העם שיכול, בחסדי ה', לעשות את מה שנעשה כעת באיראן, אינו יכול לבנות את בית המקדש?
אולי יעניין אתכם
העיסוק הארצי בבניית בית המקדש השלישי מעורר, מטבע הדברים, שלל התנגדויות. האתגרים האמיתיים הם רבים. אבל "לא ריאלי" אינו אחד מהם. מי שמטיח בקוראים לבניין המקדש עכשיו שהם "לא ריאליים", חייב להסביר במה בדיוק החזון הזה לא ריאלי.
נחזור על כמה קלישאות רלוונטיות: עצם שיבת עם ישראל לארצו והקמת מדינת ישראל היו "לא ריאליים" בסך הכול 150 שנה אחורה. אנחנו מתפללים "והשב את העבודה לדביר ביתך" כל יום, ומתייחסים לזה כאל טקסט מיסטי נטול אחיזה במציאות. כאילו לא מלמלנו לפני שניות ספורות "שא נס לקבץ גלויותינו" – תפילה שבסך הכול חמישה דורות אחורה הייתה מיסטית לא פחות, והתגשמותה הפכה עבורנו מובנת מאליה.
"שא נס" התגשם כי יהודים החליטו לעשות בעצמם את הנדרש כדי שיתגשם, ודילגו מעל כל משוכות ה"לא ריאלי". אנחנו, השואפים להיות תלמידיהם וממשיכי דרכם של הראי"ה והרצי"ה קוק, איננו יכולים לשבת מנגד ולאפשר לדהרת הרכבת של הציונות המעשית להאט במקום שבו ציון מפסיקה לעניין את החילונים. אם אנחנו באמת מאמינים שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם, שבקודש יסודה וקודש תולדותיה – חייבים אנו להאמין שהגאולה אינה שלמה כל עוד אין מקדש.
אין־ספור פרשנים תמהו על הנוקדנות שבפרשיות השבוע תרומה, תצווה, ויקהל ופקודי. התהום הסיפורית הרובצת בין פסגות הר סיני ומשברי ים סוף הקרוע ובין החזרה המעייפת על מספרי הטבעות והקרשים, אתגרה דורות של דרשני פרשת השבוע. התשובה לתמיהה הזו, והמסר שהפסוקים הקשים הללו מעבירים לנו בימינו, הוא ש"ועשו לי מקדש" היא מצווה שאינה יכולה להתקיים בתפילה, בחזון ובציפייה לגאולה בלבד. אנחנו יודעים כאן בארץ לבנות "סתם" בתים. יש לנו מהנדסים וקבלנים ובנאים שיודעים לספור מטרים מעוקבים של בטון, לחשל טבעות פלדה לזיונים, להניח בלוקים וקרמיקה ולהטמין צנרת וחשמל. ככה בונים גם בית מקדש.
האתגר, אפוא, אינו מעשי־אדריכלי, ומעולם לא היה. המכשול העיקרי היה מדיני: כל כך פחדנו ממה שיגידו אומות העולם, שלא העזנו להודות שבתוכנו פנימה אנחנו מייחלים לבניין הבית. אבל אותן אזהרות מפני אומות העולם נשמעו גם נגד הפלת משטר האייתוללות או חידוש רצועת הביטחון בלבנון או מניעת תפילה מוסלמית ביום אידם. ואם האזהרה המדינית מפני שלוש השבועות האלה הוכחה כבלתי תקפה, אזי היא בלתי תקפה באותה המידה גם לגבי בניין בית המקדש.
בחסדי ה' צלחנו את האתגר המעשי ואת האתגר המדיני. האתגר שנשאר הוא האמוני. הצעד הראשון צריך להיות הכרזה ברורה שאנחנו רוצים את זה וחותרים לשם, לא רק כלפי הקב"ה בתפילה, אלא גם כלפי הליכוד במו"מ הקואליציוני. עוד לא הגיעה העת לדון בפרטים הקלים והקשים: דרכי תעבורה, בטיחות אש במזבח הקטורת, ומה נעשה בכיפת הסלע. אך השעה כשרה להכריז על בניית הבית השלישי כיעד מדיני. ואם הציונות הדתית תתחיל לצעוק את זה, היא תגלה שרבבות בני עיירות הפיתוח, אלה שהחלו בשנתיים האחרונות לפתע להצמיח ציציות צמר מהודרות כפריט אופנתי, מהדהדים את הצעקה הזו מהיציעים של בית"ר. כדי לבנות את בית המקדש, צריך להתחיל לדבר מקדש. ואם לא עכשיו, אימתי.
