מעטים הכלים המשפטיים שמעוררים רגישות ציבורית כמו הפסקת הליך פלילי בשל מצב נפשי. מצד אחד, מדובר בעיקרון מוסרי יסודי: אין מענישים אדם שאינו מבין את מעשיו או אינו מסוגל לשלוט בהם בשל מחלת נפש. מצד שני, עצם השילוב בין פסיכיאטריה למשפט מעניק למדינה כוח חריג לשלול את חירותו של אדם במסגרת רפואית במקום במסגרת פלילית. דבר זה מתבצע על פי נוהל אחר לחלוטין, הכולל מחד גיסא אפשרות לשחרור כאשר החולה מתרפא ומאידך גיסא אפשרות אשפוז בכוח (המשתווה בפועל לכליאה) המבוססת על קריטריונים שלא תמיד נתונים לביקורת משפטית או ציבורית. כוח זה מחייב זהירות מיוחדת.
החשש לסמכות מופרזת המוענק למדינה באמצעות החלפת ההליך הפלילי בהליך רפואי אינו תיאורטי בלבד. בברית המועצות נעשה שימוש שיטתי בפסיכיאטריה ככלי שלטוני לדיכוי מתנגדי משטר. תחת אבחנות עמומות וגמישות, ניתן היה להכריז על אדם כחולה נפש גם ללא סימנים פסיכוטיים ברורים – ולהורות על אשפוז כפוי. בכך הפכה הפסיכיאטריה בברית המועצות לכלי שרת בידי השלטון המאפשר שלילת חירות מחוץ להליך הפלילי הרגיל, תוך עקיפת הביקורת הציבורית והמשפטית. הלקח ההיסטורי ברור: כאשר הגבולות מיטשטשים, קיים פוטנציאל לניצול לרעה.
המשפט הישראלי מאפשר אשפוז במקום כליאה בשני מצבים מרכזיים: אי-שפיות בעת ביצוע העבירה, ואי-כשירות לעמוד לדין. בשני המקרים, ההליך הפלילי עשוי להיפסק ובמקומו ניתן להורות על אשפוז. אף שמדובר באמצעי טיפולי ולא בענישה, בפועל מדובר בשלילת חירות, לעיתים ממושכת. לכן מדובר בהגנה חריגה, המחייבת הוכחה ברורה כי המחלה פגעה באופן ממשי ביכולת להבין או לשלוט במעשה.
כאשר הקשר בין המחלה לבין המעשה ברור, הציבור נוטה לקבל את ההכרעה, בפרט אם מדובר בפסיכוזה חריפה הכוללת מחשבות שווא או הזיות, שבהן הפגיעה בשיפוט המציאות מובהקת. כך היה, למשל, בפרשת האם מהרצליה, שבה נקבע כי בעת המעשה היא הייתה נתונה במצב פסיכוטי חמור. במקרים שכאלה, גם כאשר מדובר בעבירות חמורות במיוחד, ההכרה באי-שפיות נתפסת על פי רוב כהכרעה רפואית-משפטית מוצדקת.
אולי יעניין אתכם
דווקא על רקע מקרים מובהקים שכאלה בהם יש קונצנזוס רחב, בולטת בחריגותה פרשת אסף שמואלביץ. לפי הפרסומים, שמואלביץ התחזה לקצין מילואים, הצליח להיכנס למתקנים רגישים ולהגיע למידע מסווג, תוך התנהלות מניפולטיבית מתמשכת, אינטליגנטית ומשכנעת. בהמשך נקבע כי בעת המעשים היה שמואלביץ במצב מאני-פסיכוטי עם מחשבות שווא של גדלות, ועל כן בית המשפט זיכה אותו מחמת אי-שפיות.
במקרה זה מתעוררות שאלות קשות. הפסיכיאטריה מכירה בכך שגם אדם במצב פסיכוטי עשוי לפעול נקודתית באופן הגיוני ומאורגן. אולם כאשר מדובר בפעילות מתוחכמת שמתמשכת, מתעוררת באופן טבעי השאלה כיצד זה אפשרי במסדרת של מחלת נפש המשבשת את ראיית המציאות לאשורה. היות שחוות הדעת המלאות אינן פומביות, ולכן אין באפשרותי להעריך את התשתית המקצועית, אסתפק בלציין שבמקרה של שמואלביץ הפער בין מורכבות ההתנהגות לאורך תקופה לבין קביעת אי-השפיות מעורר תהיות.
היבט נוסף בפרשת שמואלביץ שהוא חריג במיוחד, הוא זהות הגורם שהעלה את טענת האי-שפיות. טענה שכזו מועלית בדרך כלל על ידי ההגנה. אולם בפרשה זו, לפי הפרסומים, מי שהעלתה טענה ועמדה על כך שתתקבל הייתה דווקא המדינה, בעוד שהנאשם עצמו ביקש להישפט. זוהי עובדה מטרידה מאד, כי כאשר המדינה מבקשת לקבוע שאדם אינו אחראי למעשיו בניגוד לעמדתו, המשמעות המעשית היא שלילת יומו בבית המשפט.
גם שאלת התוצאה אינה פשוטה. אשפוז פסיכיאטרי עשוי להימשך שנים, אך אם מצבו של האדם משתפר – ניתן לשחררו, והוא לא יישפט על מעשיו. מנגד, אשפוז ממושך עלול להיתפס כתחליף לא ראוי לענישה. יהיה אשר יהיה, בפרשת שמואלביץ נוצר מצב שבו פרשה המתוארת כחמורה במיוחד מבחינה ביטחונית מסתיימת ללא משפט פלילי מלא, וללא ענישה. מאידך, אם הוא יוחזק זמן ארוך באשפוז פסיכיאטרי כפוי, הרי שהאשפוז יהפוך בפועל לכלי ענישה.
פרשת שמואלביץ משמעותית במיוחד על רקע הירידה המתמשכת באמון הציבור במערכת המשפט הנובעת מהתחושה שהחלטות בית המשפט נגועות לעיתים בשיקולים פוליטיים. כאשר הציבור תופס את המערכת כבלתי ניטרלית, גם החלטות מקצועיות ללא רבב עלולות להיתפס כחשודות – במיוחד כאשר הן מערבות כלים חריגים כמו פסיכיאטריה משפטית.
הגנת אי-השפיות היא כלי חיוני להגנה על חולי נפש, אך דווקא משום כך השימוש במנגנונים פסיכיאטריים במסגרת ההליך הפלילי חייב להיות מדוד ודורש לא רק זהירות מיוחדת אלא גם פיקוח ושקיפות. מערכת בריאות הנפש נועדה לטפל בחולים, לא לשמש כלי חלופי לניהול או אי ניהול של הליכים פליליים. אם באמצעות הכלי שנועד להגן על חולי נפש מיטשטשים הגבולות, נפגעים הן עקרונות האחריות הפלילית והן אמון הציבור.
הכותבת היא פסיכיאטרית, מנהלת מכון "הבית של טלי" לאבחון, טיפול ושיקום, ומרצה באוניברסיטת בר אילן
