הגדה הפוכה
ההגדה היא הטקסט הכי פחות ציוני דתי בתפיסה שלו. היא מחנכת כמעט מאה ושמונים מעלות הפוך מכל מה שמלמדים בישיבות ובמדרשות, אולי ממה שכל יהודי בדור הזה רגיל לחשוב. לנו ברור שיש אלוקים כמובן, הוא משגיח על העולם ומנהל אותו, אבל בשורה התחתונה האחריות עלינו: פרנסה מן השמיים, אבל בלי ללכת לעבוד נגווע ברעב; זיווג מן השמיים, אבל בלי להתאמץ להכיר ולהיפגש, בעיקר לפתוח את הלב, נישאר רווקים לנצח; גם הגאולה מן הסתם מן השמיים, אבל כל ציוני דתי יאמר לך שלא מספיק להאמין בזה, אפילו לא להתפלל על זה. צריך לעשות את זה, לעלות לארץ, ליישב אותה וגם להילחם עליה. ככה זה עובד, ומי שיחכה שהקדוש ברוך הוא יצילנו מידם ללא מגע יד אדם, יסיים כמו שהסתיימה הגלות הארוכה, בכבשן מעלה עשן.
והנה באה ההגדה של פסח ומספרת סיפור הפוך לחלוטין. הגדה שלמה על גאולה ללא מגע יד אדם, אפילו משה רבנו לא קיים. "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח", הוא נלחם לנו ואנחנו החרשנו. אפילו הסיפור הכי מפורסם על הדמות האנושית האמיצה בקריעת ים סוף הפוך לגמרי מהאתוס שלנו. נחשון בן עמינדב החלוץ, האמיץ, הראשון לפעול – מה עשה? עשה הפוך ממה שאנחנו מחנכים היום לעשות. הוא לא היה הראשון לעמוד מול המצרים, גם לא היה החלוץ במלחמה. הוא היה הראשון לברוח אל הים, פעולה התאבדותית לכאורה, אבל הוא סמך על הקדוש ברוך הוא שיבקע לו את הים. הגיבור הזה פשוט האמין בכל ליבו שה' יעשה הכול בשבילו, רק צריך להשליך את עצמו אל ידיו המושטות של אב הרחמן, הן כבר יחכו לו שם. מה היינו אומרים היום על אדם כזה?
אולי הטקסט שמראה יותר מכול כמה אנחנו רחוקים מתודעת ההגדה הוא התשובה הקצרה לארבע הקושיות. בתשובה הזאת מתקצרת ההגדה את הסיפור כולו: "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו…" בואו נעצור את ההגדה לרגע אחד בדיוק כאן, נצא לרחוב ונשאל אנשים: אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, מה היינו עושים? יש לי תחושה שאף לא אחד היה בוחר בתשובת ההגדה, "הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". התשובה הברורה של אדם בן דורנו, כמעט בכל גיל היא: הרי אנו היינו משיגים נשקים, מתאמנים בסתר, ומורדים. הרי היינו עושים הפיכה, שורפים את הפירמידות ויוצאים ממצרים. ואילו לא היה נקרע לנו הים? היינו נלחמים עד טיפת החירות האחרונה. בכל מקרה לא היינו נשארים עבדים במצרים, לא אנו, בטח לא בנינו ובני בנינו. אז מי צודק, ההגדה או הציונות הדתית? ולמה בעצם לחזור כל שנה אל טקסט שאומר הפוך ממה שאנחנו מאמינים בו, ובוודאי הפוך מאיך שכולנו חיים?
אולי יעניין אתכם
גב
פעם הוזמנתי לפנימייה של נוער וילדים בסיכון כדי לדבר עם הצוות. ניסיתי לתת מילים למשימה הכי גדולה שלהם. אמרתי שילדים שההורים שלהם לא הצליחו להעניק להם ביטחון או התקשו לתת להם אהבה, ובמקרים גרועים יותר היה בחייהם הורה או קרוב משפחה שפגע בהם, בעצם התחילו את המסע בעולם בלי שורש, בלי מקום להישען עליו ולסמוך בעיניים עצומות. וכשאתה לא יכול לתת אמון בהורים, החיים כולם הופכים לסימן שאלה, הכול מתערער ואת הכול צריך לבחון. אמרתי להם שהמשימה הכי גדולה שלהם היא לפייס את הילדים הללו עם החיים ועם עצמם, להיות הידיים, המקום הזה שיקבל אותם ויאמין בהם ושהם יוכלו לסמוך עליו.
זה הסיפור. ילד שיש לו גב, שיש מישהו שמרעיף עליו אהבה ואמון, ושהוא עצמו יודע שיהיה לצידו ברגעים הקשים – מתחיל את החיים טוב יותר, הוא ידע להתמודד גם ברגעים הקשים. גם ילד שגדל עם ניכור הורי ואפילו עם אלימות יכול להצליח, אנחנו מכירים כמה וכמה סיפורי הצלחה כאלה, אבל הוא יצטרך לחולל את הנס במאמץ גדול יותר.
הגדת ילדות
והנה לנו סיפור ההגדה לדור שלנו – ההגדה היא החזרה שלנו כעם לילדות, היא גם חזרה של כל אחד ואחת מאיתנו לילדות. אנחנו מגבשים בה בכל שנה מחדש את סיפור הילדות המדויק שאומר: יש לנו אבא והוא כל יכול, הוא יקרע לנו את הים ויוריד לנו מאפים מן השמיים, הוא יעשה הכול בעצמו גם אם לא ננקוף אצבע. הוא אוהב אותנו בלי תנאי גם אם ניפול אל מ"ט שערי טומאה וכבר נשכח מי אנחנו. הוא הכי גדול בעולם, יש לו יד חזקה וזרוע נטויה וביד אחת הוא פוגע בקמים עלינו לכלותנו ובשנייה מחבק אותנו, כזה אבא יש לנו. זה לא מורכב, זה שטחי מאוד, ילדותי ממש, ובדיוק את זה אנחנו מבקשים לפגוש בפסח. את אבא של הילד שבנו. כי ילדות פשוטה של אמונה ברורה נותנת כוח לעשות את כל הדברים המופלאים שהדור שלנו עושה ממש ברגעים אלה.
בפסח אנו פוגשים את הבסיס הילדותי הטוב, כדי שבבגרותנו, בחיים האמיתיים, נוכל להתמודד בכוחות עצמנו, כי תמיד נדע שמאחורי הקלעים יש לנו גב. ממש כפי שמרדכי ואסתר חוללו את הנס שלהם בימי הפסח מכוח הוודאות של פסח, כך גם אנחנו. ואולי היום יותר מתמיד אפשר להרגיש בחוש איך מי שמחזיק בקרבו איזו אמונה פשוטה, ילדותית ותמימה על הקדוש ברוך הוא ונצח ישראל, מצליח להתמודד עם הימים הסוערים האלה בגבורה ובאופטימיות, ומי שהשליך מאחורי גוו את הפשוט־פשוט הזה, מדוכדך מאוד למראה המסובך־מסובך הזה. כל אחד מאיתנו צריך בתוכו איזה נחשון בן עמינדב שיאמין שיש מי שיפתח לו את הים, כדי שיהיה לו כוח לבקוע את הים בעצמו.
מי מצילנו מידם?
גם השנה נשיר "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", ונכון שמרדכי ואסתר הצילונו מידם, ונכון שהמכבים הגיבורים הצילונו מידם, ולוחמי המחתרות וצבא ההגנה לישראל, ועכשיו החי"רניקים והשריונרים והתותחנים והטייסים, לוחמי ההגנה האווירית עם כל המיירטים, והמודיעין וכולם כולם מצילים אותנו מידם. אבל מאחורי כל מטוס וכל מיירט, מאחורי כל חייל וכל מסתער, עומדת אמת פשוטה: הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. במקלט ובהודעת השחרור ממנו מרגישים את זה חזק יותר.
לתגובות:
