הרבה אגודלים בימין הישראלי מונפים בשבועות האחרונים במסגרת שקלא וטריא סביב עצומתו של משה כהן אליה, הקוראת לטראמפ להטיל סנקציות על בכירי מרד השמאל בישראל. ככל שעובר הזמן ונערמים האירועים, מקומי בקרב תומכי הסנקציות הולך ומתבצר. אבל אירוע רינת סבן הוא נקודת מפנה, משום שהוא ממחיש שהטיעון המרכזי בפיהם של המתנגדים – החשש מאובדן הריבונות – הוא בלתי מבוסס משום שאנחנו ממילא מאבדים את הריבונות.
מקס ובר טבע את ההגדרה הקולעת ביותר בעיניי לשאלה מהי מדינה: מונופול על האלימות הלגיטימית. כשמפשיטים את המדינה מכל הטקסים, זה מה שנשאר: הגורם היחיד בשטח שמותר לו לכפות את רצונו בכוח. והכלי שבאמצעותו מדינות אוכפות את רצונן על האזרחים הוא משטרה. כשיש משטרה אחת, שכפופה לשלטון אחד, יש ריבונות. אבל מה שראינו ביום שלישי, כשהוגשם שוב רצון השמאל, והודבקו דרגות סגן ניצב על כתפיה של רינת סבן, הוא שבישראל פועלות כעת שתי משטרות: באחת משרתים אבישי מועלם, מני בנימין וקובי סויסה. מפקד עליה דני לוי שכבר הצהיר שביום פקודה יציית ליועמ"שית המודחת, ולהלכה לפחות המשטרה הזאת עדיין כפופה לחוק, לממשלה הנבחרת ולציבור. המשטרה האחרת, שבאופן מתעתע לובשת את אותם המדים בדיוק, היא תחת פיקודו של בועז בלט, וכפופה ללובשי הגלימות השחורות. כפל משטרות וכפל חוק זה לא ריבונות. אם האלימות הלגיטימית לא נמצאת בידיו של מונופול – זו לא מדינה אלא צמד מיליציות הנערכות לעימות. ואם זו לא מדינה, זו לא ריבונות.
כתבתי כאן פעמים רבות בעבר על כך שעוד נותרו כלים בידיה של הממשלה הנבחרת, משום שביום פקודה רבבות שוטרים יעדיפו לציית לה על פני היועמ"שית המורדת. אבל בשביל זה הממשלה צריכה לתת את הפקודה. גם שב"כ עדיין על הספסל, למרות שמבחינת החוק מותר לו להתערב בזירה ולאסור את מיארה, איסמן ושות'. כדי שזה יקרה ראש הממשלה צריך לתת את הפקודה, והוא לא נותן.
ניתן להבין את הימנעות ראש הממשלה מצעדים חריפים: הוא יודע שעצם קיומה של מדינה תלוי בראש ובראשונה באמון הקולקטיבי של האזרחים בתקפותה של המדינה. אם מדינה היא מונופול על האלימות הלגיטימית, אז האמון הקולקטיבי הזה הוא ה"לגיטימי". באין הסכמה ציבורית רחבה על הלגיטימיות של המדינה, אין מדינה. נתניהו אמר במליאת הכנסת שהוא מכיר בנשיאותו של יצחק עמית על בית המשפט העליון, לא משום שהוא מאמין שהכתרתו הייתה חוקית, אלא משום שהוא יודע שאם יצהיר אחרת, הוא פותח סכר שעלול למוטט את האמון של האזרחים, משני הצדדים, בלגיטימיות של מוסדות השלטון. וזה יהיה סופה של המדינה.
אולי יעניין אתכם
הסיבה הזאת איננה רפיסות, פחדנות או שמאלנות. היא פטריוטיות, מתינות וראייה היסטורית מפוכחת. בדיוק מה שמצופה ממנהיג. בכל זאת, אינני מסכים איתה משום שאני חושב שנכון להמר על הפריכות של המחנה השני: אף אחד מראשי המרד – מאסף שמואלביץ ועד אהוד ברק – מעולם לא נדרש לשלם מחיר על שום פשע. ברגע שקומץ מהבכירים הללו יתחילו להיעצר, צאן מרעיתם יחשב מיידית את דרכו מחדש. זה נכון בפרט לגבי תומר־ירושלמי, בהרב־מיארה ועמית איסמן, שהעבירות החמורות שביצעו גלויות לעין כול, ולא צריך מלומדי משפט כדי להסביר אותן.
אבל בזמן שנתניהו מסרב לפעול, המרד מעמיק את אחיזתו. פוליטיקאים רבים שאני מראיין אותם על כך מפצירים בי להתאזר בסבלנות, ומצביעים בעקשנות על כך שהמגמה אומנם איטית, אבל חיובית. המסר הזה מתעלם מהעובדה שהצד השני אינו שוקט על השמרים. ישנה גם מגמה נגדית, והיא אגרסיבית, מהירה וסוחפת יותר. קידום רינת סבן הוא דוגמה מאלפת לכך: ההתנגדות של בן גביר לקידום נעשתה בתוך ההסכם המופקר שעליו חתם עם היועמ"שית כדי שתגן על מינויו. הבירורים שביקש לעשות קודם מינויה של סבן נוסחו עקב בצד אגודל עם הנחיות בג"ץ לגבי כשרות מינויים. הסיבות לכך – מעורבותה בשתילת רוגלות, שכחנותה בתיק הדגל נגד נתניהו והנזיפה שקיבלה משופטי בג"ץ – גלויות כל כך שאי אפשר באמת להאשים את בן גביר בשיקולים זרים. פסיקת בית המשפט המחוזי המשכללת את קידומה בדרגה נעשתה בחוסר סמכות כה בוטה שאין משפטן שלא התפלץ ממנה. ולסיום, חותמת הכשרות שנתן לה השופט ה"שמרן" אלכס שטיין חושפת את היעד שאליו חותר מרד השמאל: משטר מעמדות, שהכול יודעים שהחוק אינו חל עליו.
בזמן שרבים בימין מקוננים על אובדן הריבונות הצפוי מהתערבות טראמפ, הם מפספסים את אובדן הריבונות שמתרחש מאחורי גבם. הם לא רואים כיצד המדינה עוברת בצעדי ענק לידיהם של הבלתי נבחרים. כמו ששטיין ביטל את החוק המעניק לשר לביטחון לאומי בלעדיות במינוי קצינים בכירים, כך יכול סולברג לבטל באבחה אחת את תוצאות הבחירות הקרבות. ומאחר שממשלתנו הנבחרת מסרבת לפעול ביעילות, אנחנו זקוקים לסיוע מבחוץ.
