אז למה עדיין צריך לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה? למה צריך שוב ללבוש חולצות לבנות, לעמוד בטקסים, ולשיר את ההמנון שוב ושוב אחרי שכבר ראינו בעינינו טבח?
מבחינתי, לאורתודוקסיה הזו המחייבת אותנו לעצור ולזכור יש שלוש סיבות:
הראשונה: היטלר לא הבחין בין דתיים, חילונים וחרדים. בשבילו, כולם היו אותו דבר. בתוך המציאות הישראלית למדנו שאויבינו לא עושים את האבחנות. הטילים שנופלים בקיבוצים, במושבים, בעיירות הפיתוח, בבני ברק, בתל אביב, לא עושים את האבחנה. התזכורות האלו מאלצות אותנו להזכיר לעצמנו בכל פעם מחדש שאין צורך באויב משותף שיזכיר לנו שיש לנו זהות משותפת.
השניה: לפעמים יש נטייה להגיד "הנאצים היו חיות אדם" או "החמאס הם חיות". בעיניי, האמירות האלו עושות להם חיים קלים. הם היו בני אדם שעשו בחירה. כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא חיית אדם, אנחנו משחררים אותו מאחריות. זה שיעור חשוב לכולנו. הרוע, וגם הטוב, הם בחירה. אסור לנו להגיד "ככה האדם נולד". היכולת לבחור להיות אדם רע, להרע, לפגוע, וכמוה היכולת להיות איש חסד, לוותר, להכיל, לתרום, לפתוח את דלתות המקלט ולארח אנשים בשעות הקשות, לצאת ולדאוג לבודדים. זו בחירה. להיות טוב או רע זו בחירה.
השלישית: אנחנו מתחייבים כל שנה ביום השואה "לעולם לא עוד". זה לא יקרה יותר. הקמנו מדינה, ועוד לא גמרנו לשמור על עצמנו. אבל העובדה שיש מדינה היא לא דבר ברור מאליו. ואם לא נשמור עליה מכל משמר, ונשמור גם על המוסדות שלה, גם אם הם מעצבנים אותנו, וגם אם לפעמים לא קל לנו איתם, אין לנו תקומה. יש לנו ממשלה אחת, וכנסת אחת, ובית משפט אחד, ומשטרה אחת, וצבא אחד והם כולם שלנו. אנחנו צריכים לשמור עליהם, כי חווינו מה קורה כשהמדינה מתפרקת, כשאין מדינה ואין דבר שהוא שלנו. אז נכון, אני שמחה שיש לנו לפעמים על מה לקטר ונגד מי להפגין, אבל זה שלנו.
יום השואה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא יום שמאלץ אותנו לעצור ולזכור שוב ושוב את הדברים הכל כך ברורים האלה.
הכותבת היא נשיאת המכרז הישראלי למצויינות בחינוך (יאס"א) וראשת העיר בית שמש לשעבר
