מה תצעק אליי? דבר אל בני ישראל וישקיעו

במוצאי שביעי של פסח, כשהפסוקים על קריעת ים סוף עוד הדהדו בראשי, פתחתי את מהדורות החדשות. הכותרות דיווחו על הפסקת אש והקפאת המצב. במקום הקלה, אי אפשר היה להתחמק מתחושת החמצה אדירה. אחרי חודשים ארוכים של לחימה, שבהם השגנו הישגים צבאיים שאיש לא חלם שנגיע אליהם, פתאום הכול הרגיש כמו עצירת פתע.

רבים מאיתנו מרגישים שוב באותה נקודה מול הים: פתחנו את מבצע שאגת הארי באותות ומופתים, אבל הלחץ האמריקאי מבית והשיתוק העולמי שנוצר בעקבות חסימת מצרי הורמוז כופים עלינו לעצור. זה נדמה כמו מבוי סתום. למחרת בבוקר טען 'כלכליסט' בכותרת ראשית: "אף צד לא ניצח באמת במלחמה עם איראן, אבל כלכלת ישראל כבר הפסידה".

בהפרש של שבוע: משבעה באוקטובר ועד היום

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

הצורך בפרופורציות מתעצם בתקופה זו, כשאנחנו פוסעים ב"ימים הנוראים" של הציונות. חברי צור ארליך היטיב לתאר בשירו המוכר "בהפרש של שבוע" את הפער הבלתי נתפס שבין חוסר האונים המוחלט של יום השואה ובין העוצמה האקטיבית, גם אם המדממת, של יום הזיכרון ויום העצמאות.

השנה הפער הזה הוא לא רק היסטורי אלא קיומי: טבח שבעה באוקטובר זרק אותנו לתהומות של חוסר אונים ושיתוק, תחושות שאנחנו מרגישים לרוב נוכח זיכרונות השואה. אך החל ממחרת עברנו לתודעת "יום הזיכרון" של מלחמת קוממיות עוצמתית שגבתה מחירים כבדים, אך שיקמה את כוחנו. עכשיו, כשהים הגאו־פוליטי גועש מולנו והכלכלה, לכאורה, מאוימת, הפסיכולוגיה הישראלית מסרבת להתקדם. אנחנו מתקשים לחצות את הקו ולהפנים שמבחינה אסטרטגית מצבנו הביטחוני, ולכן גם הכלכלי, השתפר לאין שיעור מאז אותו בוקר שחור. אנחנו לכודים בטראומה, בזמן שאנחנו כבר עומדים על סף יום העצמאות.

השוק אומר אחרת: משקיעים בתודעת עצמאות

התסכול הזה מתורגם בישראל לחרדה כלכלית ולשאלות על גירעונות לשווא ופרמיית סיכון שלא תרד. אבל כאן בדיוק נכנס לתמונה נתון שטורף את הקלפים: בעוד אנחנו רואים שחורות, כסף זר וחכם זורם פנימה. השער המדהים של הדולר, שצולל לסביבות ה־3 שקלים, הוא לא רק תולדה של נס אלא החלטה רציונלית של משקיעים.

המשקיעים הללו לא תקועים בשבעה באוקטובר. הם מסתכלים על הגרף ארוך הטווח ומבינים מה שאנחנו מפספסים: ישראל עברה את מבחן הלחץ הגדול בתולדותיה. האיומים שחנקו אותנו במשך כמה עשורים פורקו או הוחלשו משמעותית. הכלכלה הוכיחה חוסן, וההייטק המשיך לספק סחורה תחת אש. בעיניים של משקיע זר, ישראל הפכה לזירת השקעה אטרקטיבית דווקא בגלל מה שכבר הושג. הם כבר נמצאים ביום העצמאות.

המעבר מהקיפאון והפחד אל עבר העשייה הוא לא פריבילגיה, הוא הכרח כלכלי ולאומי. הכלכלה מבוססת על אמון. ככל שהשוק המקומי ישדר החוצה ביטחון, כך נמשוך יותר הון. כשהון זר נכנס, הוא מוריד את עלויות המימון, עוזר לכסות את הגירעון, ויוצר מנועי צמיחה חדשים שממסמסים את המבוי הסתום.

נחשון בן עמינדב לא נכנס לים סוף מתוך ייאוש, אלא מתוך קריאה נכונה של המציאות: יש לנו גב, יצאנו ממצרים, והכיוון הוא קדימה. בראייה ריאליסטית של המציאות, ההישגים שהשגנו עד כה הם אדירים, ואפשר להניח בביטחון גבוה שגם לסיפור של מצרי הורמוז יימצא פתרון שיאפשר לקבע את הישגי המלחמה. ולכן, עד שזה יקרה, תפקידנו הוא לנהל את הכלכלה מתוך תודעת יום העצמאות – ופשוט להמשיך לנסוע.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]