הרבה דובר מאז ה־7 באוקטובר על אחדות העם. "ביחד ננצח" הייתה הסיסמה האינטואיטיבית הראשונה שצצה בימים שאחרי הטבח הנורא. היא הביעה את המודעות לצורך באחדות שתציל אותנו מענני השואה שריחפו אז באופן מוחשי כל כך מעל ראשינו. "ביחד ננצח" הייתה סיסמה קיומית, לא אידאולוגית. בשבועות ובחודשים הראשונים אחרי ה־7 באוקטובר התחושה שאנחנו תחת איום קיומי הקהתה את המחלוקות. אלא שכבר חצי שנה לאחר מכן, כאשר מדינת ישראל עלתה להתקפה וכאשר התברר בהמשך שהמומנטום עובר לידינו, המחלוקות התעוררו שוב, וביתר שאת, והאחדות התאדתה לה.
הפעם התגבשו המחלוקות בעיקר סביב נושא החטופים. חשתי את זה על בשרי. בהתחלה השתתפתי כמה פעמים באירועים בכיכר החטופים, ואף התפללתי שם בתפילת "כל נדרי" בערב יום הכיפורים התשפ"ה, שאורגנה בצורה מאוד מרשימה על ידי הרב איתמר אלדר והרב תמיר גרנות. אבל גם שם התגלו שוב המחלוקות המכוערות בין המחנות היריבים במדינת ישראל, כאשר נאסר על המארגנים על ידי עיריית תל אביב לקיים את התפילה בהפרדה לפי דת משה וישראל. בהליכה חזרה הביתה, שארכה כשעתיים, עלו בי רגשות מעורבים לגבי האירוע שבו עשו לדתיים טובה. זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי בכיכר החטופים. אחרי זה הדרתי את רגליי משם לחלוטין. אחדות העם זו סיסמה יפה, חשבתי לעצמי, אבל לצערי היא הולכת ומתרוקנת מתוכן. כך חשבתי, וברוח זו גם כתבתי.
והנה מגיע יום העצמאות ואני שומע מהחטופים שחזרו, חלקם מתראיינים וחלקם הוציאו ספרים, דברים על אחדות העם במובן עמוק הרבה יותר, הכי עמוק שיש. אחדות העם שאני מגלה בימים אלו אינה תלויה ברצונות של המחנות היריבים, אלה נשארים חלוקים ואף הולכים ומקצינים. נחשפתי לאחדות לא רצונית, שבה שני הצדדים לא ישבו ביחד, לא הגיעו לפשרה, וגם לשום דבר דומה לזה. לדעתי זו האחדות שהרב קוק מדבר עליה. המדובר באחדות שבאה לידי ביטוי בתוצר ששני מחנות מביאים תוך כדי מאבק זה עם זה, בלי שהמאבק ביניהם ייפסק ולו לרגע.
בימים האחרונים סיימתי לקרוא את ספרו של בר קופרשטיין 'לא נשבר', על ימי השבי שלו במנהרות חמאס. אחד הדברים שבלטו לי תוך כדי הקריאה הוא שיחד עם רצונו להשתחרר, שלפי כל קנה מידה אנושי היה אמור להשתלט אצלו על כל השיקולים האחרים, הוא היה עסוק גם שם, במנהרות חמאס, בשאלה אם אכן נכון לשלם כל מחיר על שחרורו ושחרור החטופים האחרים. זאת ועוד, הכרת הטוב שלו לאנשים שמשתתפים בהפגנות המאשימות את הממשלה בהפקרת החטופים מהולה לאורך כל הדרך בשאלה המנקרת בו, האם צריך לוותר על המלחמה נגד השטן החמאסי כדי לשחרר אותו. שני השיקולים האלה עומדים אצלו זה ליד זה. הוא לא מעמת אותם זה עם זה ובוודאי שלא פותר את הסתירה ביניהם. הם פשוט נמצאים שם, בסתירתם המזהירה.
אולי יעניין אתכם
בר קופרשטיין אינו לבד. בריאיון שנתן עמרי מירן לאחרונה הוא אומר דברים שצמחו אצלו על רקע חילוקי הדעות הקיצוניים שהתגלעו במשפחתו במשך ימי השבי שלו. אבא שלו היה במחנה הקפלניסטי ושני אחיו היו נגד פשרות עם חמאס. "בתחושה שלי מה ששחרר אותנו מעל הכול זו הדמוקרטיה שלנו", אמר והסביר מיד: "במובן זה שיש אצלנו הרבה קולות וכולם נשמעים ואם היה רק קול אחד שמוביל, שזה להחזיר את כולם עכשיו, אז זה היה משחק לידיים של חמאס והם לא היו עושים עם זה כלום. עדיין היינו שם. ואם הקול היחיד שהיה נשמע היה תיכנסו בהם ותשברו אותם… אז כנראה שהיו יורים בנו. הייתה אצלם גם יראה מצד אחד וגם תקווה מצד שני, וזה קצת בלבל כי לא שמעו קול אחד". בסוף אותו ריאיון מתייחס עמרי מירן לפילוג בעם ומזכיר את משל הקשת: גם הקשת מפולגת, אבל רק כל הצבעים ביחד מביאים את התוצר המוגמר, הקשת. וואו. שחרור החטופים התאפשר בגלל המאבק בין שני המחנות ולא בגלל שהגיעו לפשרה כלשהי ביניהם.
אם הייתי שומע את משל הקשת מכל אחד אחר הייתי מפהק. אני לא רואה בפילוג הקוטבי בעם ישראל שום דמיון להרמוניה שבקשת, באמת שלא. אולם לשמוע את זה מפי אחד החטופים שהשתחרר בזכות הקשת, כלשונו, מעמיד מבחינתי את האמירה בממד אחר לחלוטין: מסתבר שהמציאות המנוהלת על ידי הקדוש ברוך הוא לא מפחדת מסתירות, כדברי הרב קוק זצ"ל. ובריאיון שנערך עם האב ועם שני האחים אחרי שחרור החטופים מסכם האב את המחלוקת ביניהם כך: "הלוואי שכל עם ישראל ידע להתמודד עם הקיטובים שיש בינינו, כמו שאנחנו עושים את זה. אנחנו משפחה".
מסתבר שלא בכדי העמידו המארגנים את יום השואה השנה בסימן המשפחה היהודית. לקראת יום העצמאות הבא עלינו לטובה אנחנו מתוודעים שוב לכך שעם ישראל הוא משפחה. בניגוד לתאים חברתיים אחרים, משפחה נשארת משפחה גם במצבי קיצון ששום מסגרת אחרת לא מסוגלת להכיל. אלה בשורות טובות מאוד לעם היושב במדינתו בציון. בין אם נרצה בין אם לאו, במבחן התוצאה, אנחנו עם אחד.
לתגובות: [email protected]
