דייט באפלה
אין לי נתונים רשמיים, ואולי זו רק תחושת לב שקיבלה חיזוק עם דברים שפרסמה הרבנית נעמה פרנקל, ראש מדרשה לבנות. היא כתבה שבאופן חריג הבוגרות שלה מספרות על דייטים מוצלחים שמסתיימים בפתע פתאום בהיעלמות של הבחור. בלי הסבר, בלי סיבה נראית לעין, ככה פתאום. מן הסתם היו דברים כאלה מאז ומעולם, אבל כשמצטברים מקרים רבים דווקא בשנתיים האחרונות, וכשכל הדייטים הללו קשורים כך או אחרת ללוחמים בסדיר ובמילואים, הסימנים מצביעים על המלחמה. אחרי שפרסמה, כתבו לה מטפלות שזה בדיוק מה שהן פוגשות בקליניקה. זה לא מה שהיה פעם והרבה דייטים מסתיימים באופן תמוה, מה שבאופן טבעי משאיר שני צדדים פגועים – הבחורה ששואלת את עצמה אם היא יכולה לגייס כוחות נפש להסתכן שוב בדייט שאולי ייגמר במפח נפש, והבחור שלא בטוח מבין את עצמו וכמעט תמיד נשאר עם זה לבד ולא ממהר לשתף.
למה אני כותב את זה כאן? כי אני חושב שברגע שיודעים להניח את האצבע ולהבין שיש כאן רעידות משנה מרעש המלחמה, זה עוזר מאוד. זה עוזר לבחורה שנעלמו לה להבין ששום דבר בה לא גרם לו ללכת ואין שום סיבה לחשוב שכך יהיה גם בפעם הבאה, וזה מאפשר לבחור להבין את עצמו, ואולי לאזור אומץ לטפל בתוצאות הלא מדוברות מספיק של הלחימה.
זה לא רק הם, הזוג שיוצא. זו המעטפת המשפחתית שצריכה להבין שדייטים בצל מלחמה נראים אחרת, שצריך יותר אורך רוח במסע הזה, שגם בימים רגילים דורש סבלנות.
אולי יעניין אתכם
אני חושב שהמלחמה גורמת לשתי תנועות הפוכות בנפשם של הלוחמים. יש כאלה ששבים ממנה עם תשוקה עצומה לבנות בית ולהביא חיים לעולם, מרגישים חזק יותר את הצורך באהבה ומשפחה, וגם מוטיבציית היתר הזאת צריכה לפעמים עידון. ויש כאלה שחוזרים עם תנועה הפוכה, שמשהו בתוכם כבר מלא מהאירועים שחוו ולא ממהר להיפתח לאישה. לפעמים יש להם תחושה שאת מה שעבר עליהם בשנתיים וחצי של מלחמה לא יכולה להבין אף אישה, בטח לא אישה צעירה. איזו תחושה מוזרה שאולי תבין אותם רק בת זוג עם ניסיון חיים של מאתיים שנה.
ישיבת הנפש
בהרבה ישיבות מתמודדים עם חזרה של התלמידים מהלחימה, אלא שפעמים רבות מדובר באיזה מפגש עיבוד בתחילת הזמן, או שיחה שמאפשרת להתרגל בחזרה למעבר – וזהו, חוזרים לשגרה. זה הגיוני, הרבנים אינם פסיכולוגים ולא תמיד בקיאים בעולם הנפש, ובישיבות שאינן ישיבות הסדר גם לא מדובר בשיעורים שלמים של מגויסים וקשה להרגיש כל אחד. אבל סיפור הדייטים מעיד שזה לא בהכרח מספיק, שאולי בתקופה כזאת אין ברירה וצריך ליווי אמיתי ומתמשך לתלמידים בישיבה, ולפעמים אנשי מקצוע הם האנשים הנכונים. זה לא נשמע ישיבתי, זה לא עובד עם איזו ציפייה שהתורה והזמן יעשו את שלהם, אבל המציאות מלמדת שהתורה והזמן זה לא מספיק, שהנפש זקוקה לפעמים למרפא.
כנגדו – להילחם
אלה לא רק הדייטים, כל זוגיות מאותגרת בימים האלה, גם זוגיות של סתם אזרחים שאין להם אף קרוב משפחה במילואים. כל כך עמוס בנפש וקשה לתפקד, וכשעמוס קשה לאהוב וקשה לקבל אהבה. על אחת כמה וכמה זוגיות עם מי שנקרא שוב ושוב למילואים, לפעמים בלי התרעה מוקדמת. וגם כאן אני חושב שצריך להניח את זה על השולחן ולומר לעצמנו שזוג שהכול אצלו נורמלי כשהכול קצת לא נורמלי אולי זה לא נורמלי. ובמילים אחרות, הכי נורמלי להיות עכשיו קצת לא נורמלי. זה בסדר גמור וצריך לקחת את הזמן ולא להיבהל מזה, ואם צריך גם לטפל.
פתאום הבנתי את רש"י המצונזר קצת אחרת. על הפסוק "עזר כנגדו" אומר רש"י המפורסם: "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", כך כולם מצטטים, אבל הוא אומר עוד מילה אחת: "להילחם". "לא זכה – כנגדו, להילחם". וברוח הימים האלה צריכים לקרוא את רש"י כך שכשיש תחושה שהיא נגדו והוא נגדה, זה לא אומר כלום על האהבה, זה רק מפני שיצא להילחם.
חתול בשק
כל ראשיתה של זוגיות היא חתול בשק. שני חתולים בשק שבטוחים שהם לגמרי מכירים את כל מה שנמצא בשק של השני. אחר כך מתחילות ההפתעות, והן הולכות לכל הכיוונים, הפתעות משמחות וכאלה שפחות. אבל זו לא רק העובדה שאנחנו לא באמת מכירים בהתחלה, זה גם מפני שישנה אי־ודאות מוחלטת לאן ייקחו החיים את כל אחד מבני הזוג. יודעים מעט מאוד זה על זה בהתחלה ולא יודעים בכלל מה יקרה בהמשך.
יש כאלה שמבוהלים מזה, שאילו רק היו יכולים היו מחתימים פה פה ופה שלא תשתנה לעולם. בעיניי זה דווקא הקסם, זה מה שהופך את המסע רב השנים של הזוגיות בימים של תוחלת חיים מתארכת למסע מתחדש ומפתיע. הרי אם היינו מכירים מההתחלה ואם לא היינו משתנים זה היה משעמם להחריד. חופה היא כריתת ברית עם מה שתהיה מחר, עם מה שתהיי מחר, עם הלא נודע. המלחמה מכניסה את הלא נודע לסחרור גדול יותר, אבל באותה מידה מספקת הזדמנות להתחדשות גדולה.
מתחת לרדאר
זה כמעט נעלם מתחת לרדאר, אבל הרבנים הראשיים לישראל פסקו שעל אף המנהג שלא להתחתן בספירת העומר, ניתן לערוך חופות עד ראש חודש אייר לכל אלה שמסיבות ביטחוניות לא יכלו להינשא קודם לכן.
שמחתי כל כך לראות את הפסק הזה, מכמה וכמה סיבות. קודם כול בשביל כל הזוגות ששילמו בדחיית חתונה את מחיר המלחמה, או שצריכים להקדים אותה בשל שירות צבאי צפוי יותר או פחות. שמחתי גם מפני שיש משהו חזק מאוד בלהתיר בניית בתים בשעת מלחמה שבה מנסים להחריב את ביתנו ולגדוע חיים. זה לא שיקול הלכתי כמובן אבל כיוון שהותר להינשא, העיתוי הזה הוא תוספת שמחה.
אבל שמחתי באופן מיוחד מעצם העובדה שמבית הרבנות הראשית יוצא פסק הלכה משמעותי לציבור. אני כמעט לא זוכר פסקי הלכה מהשנים האחרונות, וכדי לוודא שאני לא טועה בדקתי בהחלטות הרבנות הראשית שמתפרסמות באופן רשמי באתר הממשלתי. יש שם מעט מאוד החלטות, כמעט שאין פסקים. בעיקר מפרסמים שם את שמות המוסמכים החדשים לדיינות ולרבנות, מינויים לוועדות בחירה וכיוצא בזה. והנה בשורה, פסיקה כל כך משמעותית לציבור כולו. זו הדרך להחזיר את עטרת הרבנות הראשית ליושנה, לפסוק בהלכות ציבור, להניח עמוד אש רענן לפני המחנה. כן ירבו.
לתגובות:
