האמא של משפחת השכול

באוגוסט 2001 ירושלים בערה. בכל העולם נשמעו הדי הפיצוץ במסעדת סבארו, שגבה את חייהם של 16 בני אדם, מתוכם חמישה בני משפחה אחת. מאות נפצעו בפיגוע ההוא. הידיעה תפסה את משפחת בלזברג בשדה התעופה בדרך לישראל בתום ביקור משפחתי. 300 הזמנות מעוצבות לחגיגת בת המצווה של בתם מיכל כבר נשלחו. אבל הלב של משפחת בלזברג לא יכול היה להכיל את הניגוד – הציפייה לחגיגת בת המצווה השמחה נוכח השבר הגדול של משפחה שיצאה ביום קיצי לאכול פיצה והתפוצצה. ברגע אחד במטוס, בדרך הביתה, מיכל ויתרה על המסיבה. כך נולדה עמותת 'משפחה אחת'. השמחה הפרטית בוטלה, הכסף נתרם לנפגעים, ושנטל – עולה חדשה מאנטוורפן שרק רצתה לבנות בית בישראל – מצאה את עצמה הופכת לאמא של אלפי יתומים, אלמנות ופצועים. השבוע, לרגל קבלת פרס ישראל למפעל חיים, היא מספרת בריאיון איך בונים בית על הריסות, מה חשוב לדעת על אובדן ושכול ומה נותן לה כוח לתת כוח לאחרים.

פיצוץ בחגיגת בת המצווה

שנטל בלזברג גדלה בשלווה האירופית של אנטוורפן למשפחה של יהלומנים. "גדלתי בבלגיה", היא מספרת, "סיימתי שם לימודים ותואר ראשון בהוראה. הגעתי לישראל לשנה, וזו הייתה שנה משמעותית". באותה שנה היא גם פגשה בניו יורק את מרק, איש עסקים מצליח מקנדה שהתקרב למסורת. השידוך, שנעשה על ידי רב הקהילה של אנטוורפן, הרב קרייזווירט, הוליד זוגיות שהפכה לשותפות של חסד. "מרק גדל בבית יהודי שרחוק מהמסורת. הוא התקרב ליהדות בגיל 17. הוא מאוד התרשם משולחן השבת בבית הרב שקירב אותו. זה הקסים אותו והפך להיות החלום שלו, שולחן שבת משפחתי וגדול. גרנו בניו יורק, היה לנו בית פתוח ועמוס. היה לו חשוב שיהיו אורחים כל הזמן. לראש השנה הראשון שלנו כזוג כבר היו לנו אורחים, וגם בסוכות היו אורחים לכל סעודה. מאז שולחן השבת שלנו הוא עם הרבה אנשים, מהעבודה, מהקהילה, אנשים שמרק רצה להשפיע עליהם".

הזוג התיישב בריברדייל, ניו יורק, אך ישראל תמיד הייתה היעד. "עוד לפני שהתחתנו סיכמנו שנעלה לישראל. מרק חשב שזה ייקח שנים עד שנתבסס כלכלית ואז נוכל לעלות, אבל בסוף עלינו ב־1992 עם שלוש בנות קטנות ומטען גדול של אידיאלים". הנחיתה לא הייתה רכה. שנטל נזכרת בחיוך בפערי התרבות: "אנשים לא מבינים כמה זה מאתגר. אני זוכרת את הבנות הקטנות מחכות מוכנות באמבטיה כי שכחתי להדליק את הבוילר. בחו"ל תמיד היו מים חמים. הכול פה שונה, כל המערכות מתנהלות אחרת. חסרה כאן למשל תודעת שירות, יש פחות סבלנות, אבל יש חום אנושי שאין בשום מקום אחר".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת צורית פניגשטיין מלמטה למעלה

עוד מאת צורית פניגשטיין עץ משפחתי

התמימות של משפחת בלזברג נסדקה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. פיגוע רדף פיגוע, "התחלנו לפגוש את השכול". כמדי קיץ הם נסעו לביקור משפחתי בחו"ל. "גידלנו את הילדים רחוק מהמשפחה, סבא וסבתא, דודים. זה אחד מהמחירים של העלייה לארץ. כל קיץ היינו נוסעים לביקור".

בקיץ 2001 האינתיפאדה השנייה הכתה ברחובות ירושלים, והפיגוע במסעדת סבארו זעזע את המדינה. באותו יום מיכל, בתם של שנטל ומרק, חגגה את יום הולדתה ה־12. "בכ' באב היינו בדרך חזרה מביקור קיץ משפחתי בחו"ל. שמענו על הפיגוע בסבארו. זה קרה בדיוק ביום ההולדת של מיכל שלנו. זה נגע בנו בצורה שאי אפשר להסביר וחיבר בין השמחה הפרטית לכאב הלאומי. את מסיבת בת המצווה למיכל תכננו לקיים בתחילת אלול, אבל הבשורה על משפחות שהשגרה נעקרה מהן ברגע אחד לא אפשרה לנו להמשיך כרגיל. השמועה על הורים שקוברים ילדים, על אחים שקוברים הורים, פערה בנו חלל. זה ממש טלטל אותנו". ההזמנות לבת המצווה כבר נשלחו לאורחים, אבל הלב לא היה מסוגל לחגוג. "מרק ומיכל החליטו יחד שאין מסיבה. את הכסף והמתנות הקדשנו למשפחות הנפגעים. חשוב לי לומר: זו לא הייתה החלטה מתוך ויתור, אלא מתוך בחירה. ראיתי בזה רגע חינוכי של רגישות, של חסד, של הקשבה למשהו פנימי".

מה שהתחיל כפרויקט בת מצווה נקודתי, הפך מהר מאוד למפעל חיים. "חשבתי שזה יהיה חד־פעמי", מודה שנטל, "אבל הגיעו עוד פיגועים ועוד אנשים נזקקו לנו. הבנו שאחרי שהמצלמות הולכות, המשפחות נשארות שבורות וצריכות להתמודד במסע חיים שרק מתחיל. היה ברור לנו שצריך ליווי מתמשך. אי אפשר להרפות. צריך להיות שם לאורך זמן, צריך מי שישהה שם גם אחר כך".

שנטל מספרת איך התגלגלה לתפקיד. "פתחנו בהתחלה משרד קטן בתוך משרד ההייטק של בעלי. התפקיד שלי נעשה בטלפון, רק עזרתי קצת. התחלתי לבקר משפחות. לאט לאט נכנסתי לזה כי בעלי היה עסוק ולא יכול היה להתפנות. בנוסף לעבודה שלו, לאורך השנים האלה הוא עסק גם ביוזמות חברתיות, למשל 'מסע ישראל', 'מבראשית', היה מנכ"ל בני עקיבא העולמית והרבה פרויקטים נוספים. נכנסתי לעזור, ועם הזמן זה הפך לשליחות שלי. מרק תמיד דאג לכסף ואני לפעילות. בחמש השנים הראשונות העסקנו מנכ"ל לעמותה. כשסיים את תפקידו נכנסתי לתפקיד וכיהנתי בו בעשרים השנים הבאות".

המשפחה כולה נרתמה לעמותה: "מרק היה מעורב מהרגע הראשון והוא תמיד בעניינים. בהתחלה הילדים היו קטנים, אבל עם השנים כל אחד לקח חלק בעמותה. הבנות הדריכו בני נוער, חילקו משלוחי מנות ועוד".

שנטל, כמנכ"לית העמותה, יצרה מודל שבו המעטפת היא הוליסטית. "אנחנו נותנים הכול: סיוע כלכלי, ייעוץ משפטי, טיפול רפואי משלים, תמיכה נפשית, קבוצות שייכות. המטרה היא להוריד מהמשפחות את הנטל ולהיות בשבילן כתובת".

אחד הפרקים המרגשים והחשובים בעשייתה של שנטל הוא הטיפול ביתומים משני הורים. "יש פרויקטים שקרובים לליבי במיוחד. מההתחלה ליווינו באופן אישי את קבוצת היתומים משני ההורים. זה התחיל עם ילדי משפחת סחיווסחורדר, שאיבדו את שני הוריהם ושלושה מאחיהם בפיגוע בסבארו. מאז היו עוד זוגות הורים שנרצחו בפעולות איבה. התחלנו ללוות את הילדים מקרוב בכל תחומי החיים. מבחינה כלכלית, רגשית, בריאותית, חברתית, טיפולית ועוד. גילינו לקונה בחוק ביחס אליהם". המדינה ידעה לתמוך באלמנות נפגעי טרור, אבל לא היה חוק שמאפשר תמיכה במשפחה שאין בה הורים. לא היה מנגנון שמעביר כספים למשפחה מורחבת שמגדלת יתומים משני הורים. "דאגנו ליתומים גם לעזרה כספית בינתיים, אבל הבנו שצריך לעדכן את החוק".

שנטל יצאה למאבק לשינוי חקיקה. "הבאנו את היתומים לכנסת. חלקם גדלו, הפכו לעורכי דין ועזרו לנו לתקן את החוק. היום יתומים משני הורים מקבלים את הסיוע שמגיע להם. בקבוצה הזאת השקענו במיוחד, קיימנו בשבילם אירוח לשבת הגדול שנה אחר שנה, כי זה הזמן שבו בדרך כלל בני נוער חוזרים לבית ההורים. יצאנו יחד לטיולי חנוכה, סעודות פורים וחופשות קיץ שבהן דאגנו להכול, ממש כמו שהורים היו עושים".

מעטפת גם לסבים ודודים

מה היחס בין העשייה שלכם לזו של המדינה בנוגע למשפחות השכולות?

"אנחנו לא באים במקום המדינה, אלא לצידה. אנחנו משלימים את מה שהמדינה לא יכולה לתת. היא נותנת מענה חשוב, אבל לא יכולה לתת קשר אישי ארוך כמונו. הכסף והחוקים הם באחריות המדינה, אבל גולדה מאיר אמרה פעם שמדינה לא יודעת ללטף ראש של ילד. המדינה נותנת מסגרת, אנחנו נותנים את הלב, את היחס, את הקשר האישי שרק מתחיל אחרי השבעה".

בתחילת הדרך הם הפעילו קשרים בחו"ל על מנת לגייס כספים לעמותה. "הרגשנו שבישראל הרבה קשורים למעגל נפגעי הטרור ולא הרגשנו בנוח לבקש מישראלים לתרום". היום העמותה נעזרת בתרומות מהארץ ומחו"ל וגם מקבלת תקציב מהמדינה. "עמותת משפחה אחת נחשבת כיום באופן רשמי לארגון הלאומי לתמיכה במשפחות שכולות ופצועים בישראל".

בעזרת הכספים הקימה עמותת 'משפחה אחת' מרכזי סיוע בכל הארץ. הם מגיעים לכל משפחה של נפגע טרור או נופל בקרב ומציעים ליווי אישי. 'משפחה אחת' מעניקה סיוע כלכלי לטובת טיפולים, אמצעי תחבורה מיוחדים, מזון, דיור, הכשרה מקצועית חדשה, אביזרי עזר טיפוליים (כולל מכשירי שמיעה, מיטות אורתופדיות וציוד כושר) ודברים רבים נוספים. העמותה גם מציעה עזרה משפטית בהתנהלות מול הרשויות השונות. "משפחה אחת מלווה כל פרט לפי הצרכים שלו, מלווה אותו בימי הזיכרון שלו, בשמחות או באתגרים שמתעוררים. הכול לפי הצורך האישי".

יותר מכול, הייחודיות של 'משפחה אחת' באה לידי ביטוי ביצירת הקהילה המשותפת בחיבור בין משפחות השכול. היא יוצרת תחושה של משפחתיות בין כל הנפגעים באמצעות קבוצות תמיכה, נופשים טיפוליים, מחנות שטח, מסעות, חוגים, פעילויות שוטפות ותוכניות נוספות. בעקבות כך נוצרת אווירה של תמיכה הדדית, רגשית ופסיכולוגית. "אנחנו עושים מדי שנה, למשל, שבת משותפת להורים לקראת יום הזיכרון. יש הורים שמחכים למפגשים האלה כדי לעבור יחד את הימים הקשים".

הייחודיות של העמותה בולטת במיוחד בארגון הנוער שלה – היחיד מסוגו בעולם לילדים שכולים. "זה מקום שבו הם יכולים לבכות ולצחוק בלי שיפוטיות. הם פוגשים ילדים כמוהם, וזה מנרמל להם את הכאב".

עמותת 'משפחה אחת' משתדלת ליצור קבוצות הומוגניות ככל האפשר. "הקבוצות מחולקות לפי גילים, כך שיפגשו בקבוצה את בני גילם. יש קבוצות של נוער מעורב, יש קבוצות נפרדות לבנים ולבנות, יש קבוצות לפי ותק בשכול, ויש קבוצות של יתומים משני ההורים". על קבוצת היתומים שנטל מרחיבה: "יש היום, לצערנו, ארבע קבוצות של יתומים משני הורים. המלחמה הביאה איתה גידול מספרי נורא. יש שלוש קבוצות בנוסף לקבוצה הוותיקה. יש קבוצה חדשה של יתומים מתחת לגיל 18 שגדלים בקרב משפחה מורחבת ואנחנו מלווים את הילדים והמגדלים. יש קבוצת יתומים צעירים רווקים ויש נשואים עם משפחות. אנחנו ממשיכים ללוות אותם מקרוב".

'משפחה אחת' פונה גם למעגלים נוספים במשפחה, ומארגנת מפגשים של סבים וסבתות, מפגשים לדודים ועוד. "לא מזמן הייתה סדנה מוצלחת שבה השתתפו יחד אלמנות והחמיות שלהן, האימהות השכולות".

יש רגע מיוחד שנגע בך בעשייה רבת השנים הזאת?

"אני לא חושבת על רגע אחד דרמטי. אני חושבת על רגעים קטנים, יומיומיים, שמחזירים אדם לאט לאט לחיים. אני חושבת על בחור צעיר שהוריו נרצחו. במשך שנה שלמה הוא לא הצליח לקום מהמיטה. העולם פשוט נעצר בשבילו. חיברנו אותו לחבר יקר שלנו, אדם עם לב גדול, שנתן לו עבודה. אבל יותר מזה הוא נתן לו סבלנות, כבוד ויציבות. הוא לימד אותו את העבודה לאט, היה שם בשבילו כל יום, והתייחס אליו כמו לבן. ולאט לאט, אותו בחור קם שוב. לא רק מהמיטה אלא חזר לחיים".

שנטל נותנת עוד דוגמאות: "אני חושבת על אלמנה שלא הצליחה לקום בבוקר. במשך שנה שלמה הרכז שלנו התקשר אליה כל יום, רק כדי לוודא שהיא קמה מהמיטה. לא טיפול מורכב, לא התערבות גדולה, רק קשר אנושי יומיומי, וזה מה שהחזיק אותה והרים אותה לאט לאט. אני חושבת על אלמן שלא הצליח להירדם בלילות, כי השקט היה קשה מדי. הוא היה מתקשר לרכזת שלו בכל לילה, סביב חצות, רק כדי לדבר, לשתף, לנשום, לא להיות לבד בתוך הכאב. תמיד היה מישהו בצד השני של הקו".

שנטל מכירה מקרוב את כל המקרים, ונזכרת בדוגמה נוספת: "אני חושבת על אמא שאיבדה את בנה הראשון שחלה בסרטן, ואז איבדה את בנה השני שנהרג. הכאב היה בלתי נתפס. היא ניסתה כמה פעמים לשים קץ לחייה. בעלה ביקש שנזמין אותה לבוא להתנדב אצלנו במשרד. רק לבוא, להיות, בלי דרישות. ומשם הכול השתנה. לאט לאט היא חזרה לחיים. והיום היא לא רק שורדת ועומדת על הרגליים, היא זו שמחזיקה אחרים. היא עוזרת למשפחות אחרות, מובילה תוכניות ומביאה אור למקומות הכי חשוכים. בתהליך ממושך אנחנו מרגישים שאנחנו מצילים חיים. להיות שם, שוב ושוב. להחזיק מישהו ברגעים שבהם הוא לא מצליח להחזיק את עצמו. לתת לו מספיק כוח לעשות צעד אחד ואז עוד אחד. עד שיום אחד, בלי לשים לב, הוא חוזר לחיות".

"זה לא פרס אישי, אני רק שליחה"

המלחמה הנוכחית הייתה אתגר בממדי אקסטרה שנחת לפתע על ראשה של העמותה. "זה היה חושך כבד", היא מתארת, "מאות אנשים הצטרפו למעגל השכול בבת אחת. הבנו שאנחנו חייבים לפעול". בתוך הכאב וההלם, שנטל ועמותת 'משפחה אחת' מצאו את עצמן, למרבה הצער, מוכנות. לא מתוך ציפייה, אלא מתוך שני עשורים של ניסיון וידע מותאמים בדיוק למצב כזה. "כבר בשעות הראשונות פתחנו מרכזי חירום, מוקדים טיפוליים ומערך סיוע מיידי למשפחות שאיבדו את יקיריהן. גייסנו צוותים מקצועיים לבתי החולים, ארגנו תמיכה כלכלית ורגשית לאלמנות וליתומים, והובלנו את הקמתו של מערך שיקום מקיף לפצועים. מאז הגדלנו הכול", היא אומרת, "שילשנו את הצוות, את הפעילות ואת התקציבים, הכול גדל פי שלושה".

את לא נשברת לפעמים?

"אני לא מרשה לעצמי, למרות החשיפה הרגשית הגבוהה, כי אני בתפקיד", שנטל אומרת בנחישות, "אני מרגישה שיש לי שליחות, אני בת מזל. אנשים מחפשים משמעות, לי יש מענה. אני יכולה לקום ולדעת שאני זכיתי ואני עושה משהו משמעותי. אנשים מגיעים אלינו לעבוד ולהתנדב מתוך רצון לעסוק במשהו מספק ומשמעותי".

מה נותן לך כוח?

"הכוח של המשפחות הוא מה שנותן לי כוח", אומרת שנטל. "לראות אמא שקמה לרקוד ומודה שלא רקדה מאז שאיבדה את בנה, או לראות ילד יתום מצליח שוב לצחוק – זה עולם ומלואו. אני רואה יום יום אנשים שקמים מתוך כאב בלתי נתפס ובוחרים להמשיך, לבנות, לחיות. הם אלה שמחזיקים אותי".

ובכל זאת, יש לך מפגש אינטנסיבי עם תהומות של כאב. מה מחזיק אותך להמשיך?

"מה שממלא ומחזיק אותי כל השנים זה שילוב של משהו מאוד פנימי ומאוד עמוק מהבית שגדלתי בו. אבא שלי היה מקור השראה בלתי רגיל לנתינה ולעשיית טוב, לא כסיסמה אלא כדרך חיים. הוא נתן מעצמו כל החיים. הוא היה מחלק צדקה ונותן לישיבות, לתלמידי חכמים ולאנשים נצרכים, לתלמודי תורה ולמוסדות. אם היה רואה מישהו שלא מחייך, הוא היה נעצר, שואל מה קורה, לא מרפה עד שהוא מבין מה כואב ודואג לו באמת. זה משהו שנכנס בי עמוק ומלווה אותי".

שנטל חולקת את הקרדיט עם מרק: "לצד זה, בעלי הוא הכוח הכי גדול שלי. הוא השותף שלי להכול, הסלע שלי. גם הוא גדל בבית של נתינה עצומה, עם הורים פילנתרופים שבנו בתי חולים, בתי חינוך, בתי ספר, מוזיאונים ואוניברסיטאות. הוא עצמו אדם עם לב נדיר, שכל מה שהוא רוצה זה לעשות טוב בעולם. הדרך שאנחנו הולכים בה היא דרך משותפת, וזה נותן לי כוח בכל יום מחדש. במקביל, עם השנים, המשפחות עצמן הפכו להיות מקור הכוח הכי גדול שלי. וכשאני חושבת על פרס ישראל, אני מרגישה בכל ליבי שזה לא פרס אישי. זה המשך ישיר של הדרך הזאת. של הערכים שקיבלתי בבית, ושל מה שאנחנו בונים ביחד עם המשפחות כבר כל כך הרבה שנים".

שנטל לא יכולה שלא להזכיר את מי שנמצא בשטח מדי יום: "הצוות שלי נותן לי כוח. גם להם קשה והם נחשפים להמון כאב, וגם התורמים והשותפים שמרגישים ולוקחים חלק. אני רואה את המסירות והאכפתיות וזה מזכיר לי שיש הרבה טוב בעולם".

מה החלום שלך בהקשר לעמותה?

"החלום שלי הוא שלא יצטרכו אותי. שלא יהיו עוד משפחות שייכנסו למעגל הזה של כאב ואובדן", היא מודה בכנות, אבל יודעת שזה לא בידיה. "הייתי רוצה שנדע להיות שם בשביל כל משפחה שנפגעה, בצורה הכי עמוקה, מקצועית ואנושית. ואני גם חולמת ומתפללת שכל מי שסובל כל כך היום יזכה לרפואת הגוף ולרפואת הנפש".

לשנטל יש חזון להמשיך ולהתמסד. "אני חולמת להקים מרכז חוסן, בית קבוע ל'One Family', בית חי ונושם לכל המשפחות. מקום שירכז בתוכו את כל מה שאנחנו עושים בעומק, ברצף וביכולת לתת מענה שלם. במרכז הזה יתקיימו ריטריטים טיפוליים להורים שכולים ולאלמנות, קבוצות תמיכה קבועות, מחנות לילדים ובני נוער, תוכניות מנהיגות, חונכות, פעילויות קהילתיות, הופעות ואירועים שמחזירים לחיים גם רגעים של שמחה".

שנטל לא עוצרת שם וממשיכה להפליג בחלומות: "אני רוצה מקום שבו תהיה גם אפשרות לחגוג, אולם שמחות שבו המשפחות יוכלו לעשות בר מצווה, בת מצווה, חתונה ואירועי חיים, בתוך מרחב שמבין את הסיפור שלהן ומחזיק גם את הכאב וגם את השמחה. ובמקביל, מרכז עם עומק טיפולי, חדרי טיפול ייעודיים, מרחבים שקטים לעבודה רגשית, תחום שלם של טיפולים משלימים, ובריכה טיפולית שמאפשרת עבודה עדינה ועמוקה גם דרך הגוף".

מה הרגשת כשנודע לך על הזכייה בפרס למפעל חיים?

שנטל מצטנעת: "לא ידעתי שהצוות הגיש את מועמדותי. אני לא רואה את זה כפרס אישי. אני רק שליחה, זה פרס למשפחות. זה חיבוק ענק שמכיר בכאב שלהן. זה מאיר את תחום הטיפול שכל כך זקוק לאור".

שנטל בלזברג היא לא רק מנהלת עמותה, היא האמא הגדולה של משפחת השכול הישראלית. אישה שהפכה את הבית שלה ואת ליבה למקלט לאלפים. "התפקיד שלנו הוא להביא אור כשיש חושך", היא מסכמת. "אי אפשר לתקן את מה שנשבר, אבל צריך להחזיק אותו. אם הצלחנו לתת תחושת שייכות ותקווה – עשינו את שלנו".