בין הכרעה לניצחון: המציאות הביטחונית מחכה על הקו הצהוב

1

לאחרונה קראתי מאמר מעניין שכתבה ד"ר אור ברק, אי אז בשנת 2021, על הגדרת המונחים "הכרעה" ו"ניצחון" בתפיסת צה"ל והציבור הישראלי. בקצרה, כבר שנים ארוכות שיש בלבול בקרב המצביאים והמלומדים הצבאיים בהגדרת המושגים. שבירת הרצון של האויב, ריסוק רוב הכוח שלו, השגת המטרות שנקבעו מראש – כל אלה הגדרות שהוצעו, אבל בהירות אין.

ד"ר ברק מציעה הסבר מעניין מאוד. זה לא מקרי, עצם העיסוק במושג "הכרעה" הוא ניסיון של הצבא ליצור אלטרנטיבה למושג "ניצחון". וזה אפילו לא לגנותו – זה כורח שכפתה המציאות המשתנה. היא מצטטת את פרופ' גבי סיבוני, שאינו חשוד ברפיסות או בתבוסתנות, שהניח על השולחן באופן מפוכח את התנאים החדשים, עוד בשנת 2009: "ככל הנראה לעין, מלחמת ששת הימים ומאפייניה לא יחזרו שוב. מתחייבת מסגרת מושגית מחודשת לתיאום ציפיות בין צה״ל, הדרג המדיני ואזרחי המדינה… יש לסלק מהשיח האסטרטגי בישראל מושגים דוגמת ניצחון והכרעה מהירים ומוחלטים, או לכל הפחות להגדירם מחדש בהקשרי האיום הנוכחי".

זו "המלחמה הא־סימטרית" שפרצה לחיינו לפני ארבעים שנה ויותר, ושיבשה את כל הנחות היסוד – מלחמה עם אויב שמלכתחילה לא מתיימר לנצח אותך בשדה קרב קונבנציונלי, ולפיכך גם לא מעניק לך את הניצחון המובהק כשאתה מביס אותו שם. אש"ף, חיזבאללה, חמאס ושאר הארגונים הפלשתיניים אתגרו את התפיסה הצה"לית. כמענה לאתגר, ניסה צה"ל לנסח הגדרות חדשות שיאפשרו לו להכריז – בהיעדר הניצחון הקלאסי שמושג בכניעה ונסיגה של האויב – על הכרעה של האויב.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג מה עומד מאחורי הגברת החיסולים של משתתפי הטבח ב-7.10?

עוד מאת יוני רוטנברג "הייעוד של המודיעין הוא להיות התקפי, לא לשמור על השקט"

ברק מעירה הערה מעניינת על המונח החדש, שבחלוף חמש שנים הופכת למדויקת אפילו יותר. המונח הכרעה שאול מעולמות אחרים. ישנה הכרעה בבית המשפט, הכרעה מתקבלת בתחרות ספורטיבית, או על שולחן קבלת ההחלטות. ההשאלה של המושג הזה לעולם הצבאי היא חידוש עברי. בז'רגון הצבאי האמריקני, למשל, אין מקבילה לכך. וההסבר פשוט: כל ההכרעות המקוריות, שמהן נשאל המושג, הן הכרעות שמקבל גורם מוסכם על כל הצדדים. השופט בבית המשפט, או זה שלבוש בבגדי ספורט ורץ על כר מגרש הכדורגל. מרגע שהכריע איזה צד גבר, ההכרעה היא מוחלטת ואין אחריה ערעור. ולכן זו שאלה לא מוצלחת בעליל – בשדה הקרב אין שופט קווים, ולעולם לא תצא בת קול מוסכמת ותכריז שצד זה או יריבו ניצח.

אנחנו חשים את האבחנה המעניינת הזאת על בשרנו בימים אלה. חיזבאללה, שאיבד אלפי לוחמים, ששמט את כפרי הדרום שנשבע להגן עליהם, שאיבד את כל הנהגתו, שהפסיד בכל קרב ובמיוחד בקרב על המעוז שלו בבינת ג'בייל – עורך ברגעים אלה ממש תהלוכות ניצחון בערי לבנון. גם איראן, שנחלה תבוסה במישור הצבאי, מחזיקה קלף מדיני אחרון ובאמצעותו מטשטשת את מאזן הכוחות. על חמאס המוכה והחבול, ששורד ברמה דלה וקיומית, אין בכלל מה לדבר.

זה מחייב אותנו לחשוב מחדש על מושגי הניצחון שלנו. ככל שנתלה את עצמנו בתודעת האויב – לעולם נובס. אם נשאף לכלות את אחרון הקלצ'ניקובים והפעילים, נגזור על עצמנו עומס צבאי וכלכלי ששכרו יצא בהפסדו. צריך לומר ביושר שהממשלה טעתה באופן עקבי בעמידה שלה מול הציבור. בגזרת עזה אולי לא הייתה ממש ברירה, באותם ימים מוכי יגון וייאוש שאחרי הטבח, אלא להישבע שנהרוג את מחבלי חמאס עד האחרון שבהם. מבחינה רציונלית, בכל אופן, זה לא היה צעד מוצלח.

אבל גם מול איראן עברנו שנים ארוכות של הינדוס תודעה מוטעה: היזכרו נא במאות הכתבות, הדיונים והמאמרים שבהם שלטה הטרמינולוגיה "תקיפה באיראן". בכל אותן שנים שמענו טייסים לשעבר ושאר מומחי ביטחון מנתחים האם ישראל יכולה להפיק מתקפה על מתקני הגרעין האיראניים ולחסל אותם. זו גם הייתה השפה של נבחרי הציבור. כל מי שניזון מהמידע הזה, הבין שמדובר במתקפה סטייל השמדת הכורים בעיראק ובסוריה, עם עוד תוספת מאמץ של יעפים ספורים. להבין שמדובר במלחמה כוללת, ושהאיום אינו מסתכם בגרעין – מעטים יכולים להעיד על עצמם שהבינו.

כשהציפיות הן כאלה, האכזבות יבואו בעקבותיהן. למרות הצלחות צבאיות מזהירות ועקביות בכל הגזרות, הנהי על מלחמת הנצח חסרת התכלית עודנו כאן. וזה חבל, כי אין לכך אחיזה במציאות.

2

אז איך כן אפשר להגדיר את המצב שנוצר? לא הייתי רוצה להיכנס לטבלאות השוואה כמה השגנו ומה הפסדנו. זו בחינה לא נכונה, ובעיקר לא מובהקת ונתונה לפרשנות. לדעתי, אפשר להתבסס על מציאות אחת מוצקה ומוחשית, שמבטאת את כל העניין: הקו הצהוב.

בואו נגלגל לרגע את סליל הקלטת לאחור (לילידי שנת 2000 ומעלה: הבה נגלול אחורה בפיד) וניזכר בתמונות הניצחון השונות שנשמעו לגבי עזה. היו שדיברו על לשטח הכול, אבל זו הייתה גחמה של זעם מן הסתם ותו לא. היו מינימליסטים הרבה יותר – אחד מהם עמד בראש המטה הכללי והוביל שיטת פשיטות מטורללת. קול שנשמע לא מעט, ונחשב ניצי יחסית, גרס שצריך לקחת להם שטח משום שזו הדרך להכאיב להם. חלקם אף סימנו את התוחמת הצפונית כתא השטח הרצוי. אך זה היה קול קיצוני. היה די ברור שמערכת הביטחון, והממשלה בעקבותיה, לא בעניין.

והנה, באה המציאות ויישרה קו. צה"ל לא רק מחזיק בתוחמת הצפונית באופן קבוע, אלא בשטח ששווה לכמעט 50 אחוזים משטח הרצועה כולה. הוא עובד בשיטתיות להריסת כל המבנים (מחילה, תשתיות הטרור) בגזרה, מקים מכשול קבוע וביסס קו מוצבים. זה היה החזון הניצי בתחילת המלחמה, והנה הוא קרם עור וגידים. לא זו אף זו, הוא גם קורם בימים אלה עור וגידים בדרום לבנון. השבוע פרסם צה"ל באופן רשמי את קו ההגנה החדש, ובואו נאמר שבעיניי ראיתי כבר לפני חודש את זרם המבנים היבילים ששונעו צפונה על כביש 90 בואכה קריית שמונה.

זו בעיניי תמונת מצב שמאפשרת להסיק מסקנות ברורות לגבי תוצאות המלחמה. זה הישג ביטחוני חשוב ביצירת מרחב אבטחה סביר כלקח מהפשיטה בשבעה באוקטובר, ובעיקר הישג תודעתי: לפגיעה בישראל יש מחיר כבד. נדרשים עוד הרבה פתרונות לאתגרים שנוצרו, אבל הכיוון ברור. המבחן של הממשלה יהיה בשימור ההישגים האלה, וזה יקרה בזירה הדיפלומטית. כל עוד חמאס וחיזבאללה קיימים, הקו הצהוב קיים. אם יושג בעתיד הסדר קבע שמביא קבלות על חיסולם – יהיה מקום גם למשא ומתן.

3

אין זה אומר שזונחים את הניצחון המוחלט. רק שבניגוד למה שכולנו היינו שמחים לראות, לתהליכים גדולים כאלה יש קצב משלהם. בהקשר הזה, טוב להתבונן בהיסטוריה דרך המשקפיים של תת־אלוף במילואים ערן אורטל, ובאופן שבו הוא ממפה את מלחמות ישראל בספרו 'המלחמה שלפני' ובמאמרים רבים.

למעשה, לפי אורטל אנחנו מצויים כעת במערכה השלישית בתולדות מדינת ישראל. הראשונה, המאבק לכינון המדינה, הייתה קצרה יחסית – פחות או יותר מה שאנחנו רגילים לכנות מלחמת העצמאות. מאז ועד 1982 ניטשה המערכה בין מדינת ישראל למדינות ערב, בהובלת מצרים וסוריה. הלחימה בסיני בשנות החמישים, מלחמות ששת הימים ויום כיפור, ההתשות שביניהן – כל אלה היו חלק ממערכה גדולה שבה ניסו מדינות ערב לבטל את ריבונות ישראל. היא הוכרעה בניצחון מוחץ כאשר מצרים וירדן חתמו על הסכמים המכירים בקיומה של ישראל ומבטיחים שביתת נשק, וכאשר סוריה קיבלה החלטה אסטרטגית לא להתערב במבצע שלום הגליל ולהימנע מעימות גדול עם ישראל.

מאז ועד היום ניטשת המערכה בין ישראל ובין ארגוני הטרור, ובאופן עמוק יותר בין ישראל לציר הטרור השיעי. 'חרבות ברזל' אינה מלחמה חדשה, אלא נקודת מפנה אסטרטגית במערכה ותיקה. יותר מכל מה שהתרחש בארבעים השנים שקדמו לה, היא קירבה אותנו אל הניצחון המוחלט. כל אויבינו הוחלשו דרמטית ואיבדו את רוב היכולת שעמדה לרשותם. מכאן ימים יגידו: יבוצעו מהלכים דיפלומטיים, יתרחשו שינויים פנימיים וגאופוליטיים, יקומו כוחות אחרים. את התוצאות הסופיות בהחלט נוכל לבחון רק בעוד שנים, אם כי די ברור מה הכיוון. כפי שלמצרים, סוריה וירדן נדרשו שנים ארוכות מאז התבוסה הצבאית כדי להודות בה, כך ייתכנו התרחשויות דומות בימינו אנו.

סבלנות היא מידה טובה בחיים האישיים, ועוד יותר מכך בחיי אומה.

לתגובות:

 [email protected]