אני מניח שאם נערוך משאל בשאלה מהו המועד בלוח השנה שחביב על הציבור, יקבלו שלושת הרגלים קולות רבים. פסח, שבועות וסוכות חביבים עד מאוד. בוודאי יהיו רבים שמתחברים לחנוכה ופורים. התשובה הכי טובה לשאלה הזאת נמצאת בעיניי בדברים שכתב ר' שלמה קרליבך בספרו 'לב השמים' לחודש תשרי. במילים מצחיקות ועמוקות הוא כתב איך בכל חג יש תחושה שעם כל הכבוד לחגים האחרים, האור של החג הנוכחי הוא הגדול ביותר. לכשעצמי, בצד אהבתי לחגים הרשמיים, יש בי איזו חיבה עמוקה דווקא לפסח שני, חג ההזדמנות האחרונה.
כל מי שאי פעם נכשל במבחן ונזקק למועד ב', חייב הרבה תודה לאנשים ההם שבאו אל משה בטענה שלא ייתכן שתהיה רק הזדמנות אחת לציין את יציאת מצרים ולחגוג את ליל הסדר, ואחרי דין ודברים וגילוי אלוקי זכו לפסח שני. שם נולד הרעיון של מועד ב' ואפילו בתנאים מקילים, שהרי מצה וחמץ מונחים בביתו. כלומר לא מתעקשים על הסטנדרטים של מועד א', כי לפעמים מול אנשים מסוימים, בסיטואציות מסוימות, נכון להנהיג הקלות.
פסח שני הוא גם איזו זליגה של תורה שבעל פה אל מחוזות התורה שבכתב. הרי מה הוא העיקרון של תורה שבכתב? הקדוש ברוך הוא אומר מה נכון, קובע רף, ונוכח האמת האלוקית הזאת כולנו מתיישרים. היא בוודאי איננה נתונה למשא ומתן ושינויים. ומה הוא העיקרון של תורה שבעל פה? שיש בה נביעה מלמטה, תקנות וגזרות. והנה לנו רגע חד־פעמי בתוך התורה שבכתב שמתגלה אופן של תורה שבעל פה: הקדוש ברוך הוא נתן מועד אחד, פסח. הוא גם קבע שמי שהיה ערל או טמא הפסיד. והנה מחאה קדושה שבאה מן העם, מחאת "למה ניגרע", מצליחה ליצור חג נוסף בתורה שבכתב – פסח שני. הופעה של תורת חיים דינמית מן הזן של תורה שבעל פה בלב התורה שבכתב. פלא ממש!
מועד א' הוא נחלתם של הצדיקים הגמורים, התלמידים המצטיינים והמוכשרים, אלה שיודעים להחליק אל היעד המבוקש בפעם אחת. מועד ב' הוא ביתם של בעלי התשובה, של הקמים על רגליהם אחרי כישלונות, לא מוותרים ולא מתייאשים, והתורה יצרה כאן את חג בעלי התשובה המתקנים. ומה יפה? שבשביל מועד ב' צריך השתוקקות, להיות מאלה שלא מוכנים להשלים עם ההפסד. הרי היו אלה אנשים שיכלו לומר לעצמם: היינו אנוסים, היינו פטורים, זה לא באשמתנו. יכלו להתקדם הלאה על אף ליל הסדר המוחמץ. אבל הם התעקשו לא לוותר על ליל הסדר וקיבלו אחד נוסף במתנה שמימית, עם הקראת שאלון, הארכת זמן וחמץ ממש כאן.
אולי יעניין אתכם
הזדמנות שנייה בחיים
בספר 'נתיבות שלום' מופיעה חלוקה של חיי האדם הבוגרים לשלושה שלבים, בהתאמה לימים שבין פסח לשבועות: שבעת ימי הפסח הם כנגד גיל שלוש עשרה עד עשרים. אלה ימים שהאדם בראשית התבגרותו, ממש כמו בפסח – מתחילה להיווצר תודעת בגרות ואחריות, אבל אלה רק צעדיו הראשונים בעולם המבוגרים. בין גיל עשרים לחמישים, אלה הימים שמוגדרים כעיקר חיי האדם. אלו השנים העמוסות והמאתגרות ביותר, הן אתגרים רוחניים והן אתגרי זוגיות, הורות, פרנסה ושאר אתגרי החיים. כגודל האתגרים כך גם הפסגות שניתן להגיע אליהן בתקופת החיים הזאת. הימים הללו הם כנגד ימי ספירת העומר שבהם צועדים צעד אחר צעד, יום אחר יום, עד שמגיעים לשבועות, שער החמישים, מעין קומת חיים חדשה שמאפיינת את גיל חמישים והלאה.
השלב הזה, מחמישים והלאה, הוא מעין הפסח שני של החיים, הזדמנות לתקן בחמישים השנים הבאות את מה שלא נעשה כראוי בחמישים השנים הלחוצות. לפעמים ממקום של נחת רואים דברים אחרת, השיער שנצבע בצבע החסד משקף מבט מפויס עם החיים, עם הזוגיות, עם ההורות וגם עם עצמנו.
ישנה בדיחה מוכרת, שמעתי אותה מאבא ז"ל, על אדם שהתגרש מאשתו ואמר באוזני חבריו שהיא כך וכך ואי אפשר לשאת עוד. אחרי כמה שנים התחתנו בשנית. שאלו אותו: אבל היא כך וכך? אמר להם: בשביל פרק ב' היא בסדר גמור. הבדיחה הזאת היא לפעמים המציאות – לפעמים מעיניים בוגרות של אנשים שלומדים להוריד הילוך, יש אפשרות להמתיק את המרירות שדבקה בחמישים השנים הראשונות, לתקן בנחת.
פעם, באיזה ניחום אבלים של בנים לאדם שנפטר מבוגר, סיפרו לי האבלים שאבא שלהם היה איש קשה ותובעני שדקדק איתם על קלה וחמורה, מעולם לא החמיא, מיעט לחבק ולא אמר דברי אהבה. בשנותיו האחרונות חלה במחלת זקנה שהורידה ממנו את כל ההגנות והקרירות, ופתאום הפך כמעט לילד שמבקש חום וקרבה, חיבק אותם בכל רגע שיכול, והרעיף עליהם דברי אהבה ומחמאות. זה אולי מקרה קיצוני, כי מחלות יכולות להניע תהליכים בלי שליטה, אבל העיקרון הזה נכון לכל מי שמוכן להיעתר לשנות התיקון הללו של החמישים ומעלה, ובנוהג שבעולם הורים קפדנים שאסרו על ילדיהם לאכול ממתקים כל השבוע – מרעיפים שפע מתוק על הנכדים. זה לא בהכרח נכון יותר, זה חסד שבא לתקן, זה פסח שני של החיים.
פסח שני של מדינה
ברוח הדברים הללו על פרקי חיים של חמישים־חמישים, מספר שנגזר מספירת היובל שקרובה לשוב אלינו – אולי גם אירועי הימים האלה נועדו לפתוח בחמישים שנות הזדמנות שנייה.
רבים ציינו כי טבח שמחת תורה התרחש באותו חודש לועזי – אוקטובר – ובמרחק של חמישים שנה בדיוק ממלחמת יום הכיפורים. יש מי שראה בחמישים שנה זמן ארוך דיו כדי לשכוח את לקחי המלחמה ההיא וליפול שוב אל אותו הבור. אבל אולי מדובר פה גם בפסח שני, בתיקון משנה תודעה. ניכר לעין שמאז מלחמת יום הכיפורים נעלמה הרוח שנשבה כאן במלחמות העצמאות וששת הימים, וקמה תחתיה רוח נכאים שהלכה והתגברה עם מלחמת שלום הגליל, ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. בחמישים השנים הללו התפשטה מדינת ישראל מחלקים נרחבים משטחי הארץ שכבשה במלחמות שלא היא יזמה – סיני, עזה, יישובי צפון השומרון ורצועת הביטחון בלבנון.
אי אפשר שלא להבחין, בוודאי בקרב הדור הצעיר, שהמלחמה ששוב נכפתה עלינו עם הטבח והחטיפות הביאה איתה רוח אחרת, נכונות לנצח, ליזום ולהכריע את הרוע שקם מולנו. אולי חמישים שנות אשליה עומדות בפני תיקון של התפכחות, אולי שפה פוסט־ציונית והבטחות סרק על יונה שרק צד אחד חינך עליה כל השנים – תביא פסח שני של ציונות, התיישבות וגבורה. ואולי דווקא אלה יביאו גם שלום, מהסוג האמיתי.
לתגובות:
