הוויכוח על מנגנון החקירה לאירועי מתקפת ה-7 באוקטובר כבר מזמן חרג מגבולותיו המקצועיים. הוא הפך למבחן עומק לשאלה רחבה יותר: האם בישראל נותר מרחב מוסכם שבו ניתן לברר אמת או שגם הוא נשחק תחת לחצי ההישרדות הפוליטית.
במוקד הדיון ניצבת הרשות השופטת ולא במקרה. ועדת חקירה ממלכתית, המעוגנת בחוק ועדות חקירה, נועדה בדיוק לרגעים כאלה, כאשר נדרש גוף בלתי תלוי, מקצועי, שמסוגל לעמוד מעל מחלוקת פוליטית ולהניח תשתית עובדתית משותפת. גם אם זה אינו פתרון מושלם, זהו העוגן המוסדי שנבנה לאורך שנים כדי להתמודד עם משברים לאומיים.
אלא שכאשר הרשות השופטת עצמה הופכת יעד לזילות שיטתית, לא כביקורת נקודתית, אלא כיעד לפגיעה, כחלק משיח מכוון, מתרחש תהליך מסוכן בהרבה. כאשר כדוגמא, שרת התחבורה, ח"כ מירי רגב, מציינת כי אם את מחדלי ה-7 באוקטובר תבחן ועדת חקירה ממלכתית – העם לא ידע את האמת, זו אמירה המביעה באופן ברור תפיסה לפיה גוף בראשות נשיא בית המשפט העליון אינו מסוגל להגיע לאמת. זו אינה רק עמדה על הועדה ותוצאותיה. היא חותרת תחת עצם ההנחה שקיים בישראל גורם שמסוגל להכריע עובדות באופן שאינו תלוי זהות פוליטית, ולזה מן הסתם השלכות רחבות מאד.
ההקשר אינו מקרי. כמעט שלוש שנים לאחר המחדל, טרם הוקם מנגנון חקירה ממלכתי. ככל שחולף הזמן, כך גדל הפיתוי הפוליטי לעצב את מנגנון הבדיקה כך שיתאים לצרכים של ההווה, פחות לחשיפת אמת ויותר לניהול סיכונים וסיכויים פוליטיים. במצב כזה, הזילות של הרשות השופטת אינה תוצר לוואי, אלא זו הופכת לכלי, ובעיני, כלי משחית ובתקוה שלא מושחת.
אולי יעניין אתכם
המחיר של מהלך כזה אינו נעצר ברמת המוסדות. הוא מחלחל לציבור. כאשר הנהגה מאותתת שאין לסמוך על בתי המשפט, הציבור מפנים. לא ביום אחד, אך בהדרגה. האמון נשחק, וכל החלטה עתידית, גם אם מבוססת היטב, תיתקל בחשדנות ואם נרחיק לכת, ולא הרבה, גם לאי ביצוע החלטות שעלול להפוך ל"נורמה החדשה". זהו רגע שבו האמת מפסיקה להיות משאב ציבורי משותף והופכת לנחלתם של מחנות.
וכאן טמון הסיכון העמוק ביותר. דמוקרטיה אינה מתקיימת רק דרך בחירות. היא נשענת על מערך שלם של מוסדות ובראשם מערכת משפט עצמאית, שמאפשרים לנהל מחלוקות מבלי לפרק את המסגרת המשותפת. כאשר המוסדות הללו מאבדים לגיטימציה, גם המשילות נפגעת. היכולת לקבל החלטות, ליישמן ולזכות בציות נשענת בסופו של דבר על אמון.
ואדגיש כי הפגיעה אינה רק נורמטיבית. היא כלכלית ואסטרטגית. מדינה שבה אין הסכמה על מנגנוני בירור אמת מתקשה לנהל סיכונים וכמובן גם סיכויים, לתכנן קדימה ולשמר חוסן. עלות ההון עולה, אי הוודאות גדלה, והמערכת כולה הופכת פגיעה יותר לזעזועים. חוסן אינו רק עניין ביטחוני. הוא מוסדי. הוא משקי. הוא זה שמבטיח קיומו של מודל בר קיימה.
יש כאן גם שאלה של זמן. ככל שמתעכב בירור האמת, כך גדל הסיכוי שלא תהיה אמת מוסכמת אחת, אלא כמה נרטיבים מתחרים. במצב כזה, גם הפקת הלקחים נפגעת. ללא אבחון מוסכם של כשלים, קשה לתקן. ללא תיקון, הסיכון להישנות גדל.
הבחירה, בסופו של דבר, אינה בין ועדה כזו או אחרת. היא בין שתי תפיסות יסוד: האם אמת ציבורית נבנית באמצעות מוסדות בלתי תלויים, גם אם אינם מושלמים, או שהיא תוצר של איזונים פוליטיים. הראשונה דורשת אמון ומחויבות לכללים. השנייה יתכן שנוחה יותר בטווח הקצר, אך עלולה להתברר כיקרה מאוד בטווח הארוך. ונדגיש, האחריות שלנו חייבת להיות לדורות ההמשך ולא רק לכאן ועכשיו.
עוד מעט שלוש שנים לאחר המחדל, השאלה הדחופה אינה רק מה קרה, אלא האם אנחנו עדיין מסוגלים לברר זאת יחד. אם התשובה שלילית, הבעיה כבר אינה העבר. היא העתיד.
ועל זה נאמר – אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה.
אני בוחר וקורא לוועדת חקירה ממלכתית למען קיומה ועתידה של מדינת ישראל, כאן ועכשיו. ויפה שעה אחת קודם.
הכותב הוא דירקטור ופעיל חברתי; לשעבר המפקח על הבנקים
