במשך העשורים האחרונים ניסתה מדינת ישראל להתמודד עם אתגרי האזור באמצעות כלים הלקוחים מהדיפלומטיה המערבית הקלאסית שהתבררו, פעם אחר פעם, כמשענת קנה רצוץ.
הדוגמאות לכך רבות: החל מ"מודל השותף" של הסכמי אוסלו ב-1993, שנחתם מתוך אמונה תמימה בצד הפלשתיני והתנפץ בפיגועים מדממים; דרך "מודל ההסתמכות על האו"ם" בנסיגה מלבנון (2000) שהוליד את נאום "קורי העכביש" של נסראללה ואת תוצאותיו בשטח; ועד ל"מודל ניתוק המגע" בהתנתקות מעזה (2005), שהיה אולי המקורי מכולם. אלא שב-7 באוקטובר התברר, שחמאס היה מקורי עוד יותר כאשר במקום להיות מבודד כמצופה על ידי אדריכל ההתנתקות, הוא זכה לתמיכה כלכלית "הומניטרית" בין-לאומית אדירה שאפשרה לו להכפיל את שטח הרצועה… כלפי מטה. מבצעים צבאיים ו'הודנות' באו והלכו, ומדינת ישראל על כל מערכותיה המשיכה לפנטז על אויב חבול ומורתע שמבקש בעיקר לספק פרנסה לאוכלוסייה שתחת שלטונו.
דוקטרינת טראמפ מאירה כעת באור ביקורתי וחדש על אותה התמודדות ישראלית כושלת לאורך השנים.
עם זאת, היא גם מיישמת את הלקחים שנלמדו מאתנו. ההתפכחות הכואבת של 7 באוקטובר והנחישות הישראלית – הן של ההנהגה והן של הציבור – לחסל את האיום אחת ולתמיד, היו הקטליזטור שדחף את הממשל האמריקני לאמץ גם הוא גישה חדשה. תחת דוקטרינת טראמפ, הדיפלומטיה נדחקת לקו האחורי כמעטפת שולית בלבד.
אולי יעניין אתכם
הדוקטרינה פועלת בשיטת "זרועות מלקחיים": שילוב עוצמתי בין פעולה צבאית רחבה למצור כלכלי חובק עולם, המנצל את השליטה האמריקנית במערכת הפיננסית ובנתיבי השיט. רק מנהיג המגיע מעולם העסקים יכול היה ליצור תוכנית פעולה בעלת עוצמה כזו, הכוללת שלבים ברורים של זעזוע הנהגת היריב לצד סנקציות משתקות ומצוד גלובלי אחר משאבים כמו ספינות נפט.
יצוין שבמהלך המלחמה הארוכה, ישראל שימשה כ"עמוד האש" המוביל את המהלכים. ההצלחות המבצעיות שלנו – מהטיפול בחמאס, דרך מבצע הביפרים וחיסול צמרת חיזבאללה ועד לתקיפות המדויקות באיראן – נטעו בהנהגה הצבאית האמריקנית ביטחון מלא בשותף האסטרטגי שלהם במזרח התיכון. את הביטחון הזה הם הקרינו לנשיא ולעוזריו.
שיאו של שיתוף הפעולה הצבאי חסר התקדים בא לידי ביטוי במבצעים מורכבים:
מבצע 'Midnight Hammer' (פטיש חצות) בא כמענה לבקשה הישראלית לטיפול באתרי גרעין מבוצרים באמצעות מפציצים כבדים.
מבצע 'Epic Fury' (זעם אדיר) שליווה את מבצע 'שאגת הארי' שלנו דרש שיתוף פעולה חסר תקדים בין שתי המדינות. הוא שאב את בטחונו מחיסול צמרת הפיקוד האיראנית על ידי חיל האוויר הישראלי.
התיאום בין חילות האוויר של ישראל ושל ארצות הברית שבא לידי ביטוי בשני מבצעים האלה הוגדר על ידי מפקד פיקוד המרכז האמריקני כסנכרון מדהים בין ארבעת חילות האוויר הטובים בעולם: זה של ישראל, ה-USAF, של הצי האמריקני ושל המארינס.
עבור ישראל, מדובר בתפנית מוחלטת וחיובית בהשוואה לכישלונות העבר. השותפות בלחימה והגיבוי האמריקני מאפשרים טיפול שורש ארוך טווח בכל הזירות. התוצאות כבר נראות בשטח: חמאס נלחם על עצם הישרדותו ונשקו, חיזבאללה מבודד בלבנון ומיליציות הציר השיעי מפנימות כי הדרך בה צעדו ב-40 השנים האחרונות הולכת ונחסמת.
עם זאת, למדיניות זו יש "תווית מחיר" ברורה: ארה"ב היא זו שקובעת את קצב האירועים, את הפסקות האש ואת היקפי הלחימה. בסופו של יום, היא זו שתכריע כיצד תסתיים המערכה הגדולה.
כעת, הכול ניצב לפתחו של המבחן המסכם: האם הלחץ הצבאי והכלכלי המסיבי יאלץ את הכת הצבאית של משמרות המהפכה לוותר על חלום הגרעין ועל הנהגת הציר המיליטנטי? האם המצב הכלכלי המתדרדר יניע, שוב, את הסוחרים באיראן לצאת לרחובות?
הימים והשבועות הקרובים יכריעו אם כללי המשחק במזרח התיכון אכן השתנו לתמיד.
הכותב היה בעבר מפקד יחידת 8200
