כיצד רצוי לקבוע את הרכבה של ועדת החקירה שתברר את מחדלי ה-7/10? התשובה היא שרק ועדת חקירה שחבריה ימונו בהסכמה בין נציגי הקואליציה והאופוזיציה תזכה לאמון רחב מצד הציבור, ורק לחקירה וממצאים של ועדה כזו תהיה הלגיטימציה הציבורית הנדרשת שבלעדיה אין כל טעם בהקמתה של הוועדה מלכתחילה.
ההיסטוריון מרדכי בר-און מתאר, בביוגרפיה שכתב על משה דיין, את הקמת ועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את האירועים שהובילו למלחמת יום-כיפור, שבה השתתפו, לצד נשיא בית המשפט העליון דאז שמעון אגרנט, גם השופט משה לנדוי, הרמטכ"לים לשעבר יגאל ידין וחיים לסקוב, ומבקר המדינה יצחק נבנצאל. בר-און מתאר את חבריה כך: "קבוצה מכובדת של אנשים שיוקרתם אינה מוטלת בספק ושהרכבה הבטיח דיון ענייני בלא הטיה פוליטית".
ואכן, באופן היסטורי, ועדות חקירה ממלכתיות נהנו מיוקרה רבה ואמון נרחב מצד הציבור. כך כאמור ועדת אגרנט, כך ועדת כהן שמונתה לחקור את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה; כך ועדת שמגר שמונתה לאחר רצח רבין; וכך במקרים רבים נוספים. האם מישהו יוכל לומר דברים דומים על וועדה שבראשה יעמוד השופט יצחק עמית, ושבה יהיו חברים השופטים עוזי פוגלמן או אסתר חיות? נראה לי שהתשובה השלילית ברורה.
כללו של דבר, ועדת חקירה "ממלכתית", דהיינו ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה שאת חבריה ממנה נשיא בית המשפט העליון, לא תיהנה מאמינות חוצה מחנות. זאת, מהסיבה הפשוטה שבית המשפט העליון, כולל נשיאו, אינם נהנים עוד מאותו מעמד ממלכתי ממנו נהנו בזמן שנחקק חוק ועדות החקירה בשנת 1969.
אולי יעניין אתכם
את הכרסום באמינותו הרוויח בית המשפט העליון ביושר: בשנים האחרונות, שנות האקטיביזם השיפוטי, התגייס בית המשפט העליון בצורה מובהקת למאבק פוליטי, בכלים משפטיים, בממשלה הנבחרת. רשימת פסקי הדין שניתן להביא כאן כראיה – ארוכה, אך נסתפק בתוצאה המצערת והיא שנשיא בית המשפט העליון עצמו מונה מכוח פסק דין שחייב את שר המשפטים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, והוא הושבע לתפקידו בבית הנשיא ללא נוכחות ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, ושר המשפטים. "ממלכתי" זה לא.
על-פי ממצאים העולים ממדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2025 שפורסם מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה 83% מהמזדהים כאנשי שמאל נותנים את אמונם בבית המשפט העליון, בעוד שרק 21% מהמזדהים כשייכים למחנה הימין נותנים את אמונם בבית המשפט העליון. פער עצום שכזה מוכיח היטב שעצם האמון בבית המשפט מצוי במחלוקת ציבורית ומכאן שהתפיסה לפיה בית המשפט העליון נתפס על-ידי הציבור כגוף א-פוליטי ונטול פניות היא תפיסה רחוקה מהמציאות שאין לה עוד על מה לסמוך.
גם את אובדן היכולת לעשות שימוש בכלי החשוב של ועדת החקירה הממלכתית יש לזקוף אפוא לחובתם של כל תומכי האקטיביזם השיפוטי, שתמכו בהתלהבות בפוליטיזציה חסרת הרסן של בית המשפט בשנים האחרונות. ואירונית מאד העובדה שדווקא אלה אנשים שקוראים היום להקמת ועדת חקירה "ממלכתית" דווקא. על אלה כבר תהה הנביא: הרצחת וגם ירשת?!
סיכומם של דברים: מי שבמצב הדברים אותו תיארתי ממשיך לקרוא להקמתה של ועדת חקירה "ממלכתית" מעיד על עצמו שלא חקירה חסרת פניות הוא מחפש אלא פוליטיקה.
הכותב הוא מומחה במשפט ציבורי
